מכוערת. זונה.
מתי תפסיקי לרדוף אותי בדמיונות שלי?
שוב את מוסיפה ללהג מאחורי הגב, בזיכרון מומצא בהקיץ.
כבר איבדתי כל קשר בין מציאות לדימיון בגללך.

כך חשב לעצמו מדי שעה בשעה, משנה פה ושם קללות, מדי פעם, במקום
זונה היא שרמוטה, לפעמים היא כלבה. אבל גל היא לא אף אחד
מהדברים האלה, אולי רק קצת... אבל בעצם בכל אחד ואחת יש קצת
זונה, קצת שרמוטה, קצת כלבה. אבל מכל הדברים בעולם, מכוערת- גל
ממש לא הייתה. ואולי זה בעצם מה שהפריע לכולם.

יום אחד הוא ראה את גל בתחנת רכבת. כל הסיפורים הם על בגידות
וקשיי זוגיות, אבל הוא תמיד היה מחוץ לעניינים, אפילו בסיפורים
קצרים. אז הסיפור שלו הוא על היכרויות. הוא ראה אותה, יושבת על
ספסל ברציף 2 בדרך חזרה מחיפה- בת גלים, בדרך עמוסת עצירות
ביניים לתל אביב- השלום. לבושה במדי חיילת, גל רק הרגע
התגייסה. רצה לשאול אותה איך קוראים לה, מה היא עושה היום
בערב, הוא יאהב אותה לנצח.

ברגע זה היה בטוח שיש אלוהים. הרי רק אלוהים יכול ליצור דבר
יפה כמו גל. אלוהים גם ברך אותו בטביעת עין וקור רוח. הוא רק
צריך לחשוב על זה עוד פעם אחת בראש. זה דיי סתמי בסך- הכל,
בנאדם פוגש גל בתחנת רכבת, יש לו עוד רכבת שלמה בשביל לתכנן
תוכניות, לזמום מזימות ובמקרה שלו, לאכול חזק סרטים, בכפית!
אבל הוא יודע שהוא בחור לא ממוצע, בגלל זה גם יש לו סבלנות. מה
גל הייתה חושבת עליו- בחור טוב, תיכף גם מסורתי, קר רוח, בעל
טביעת עין, ממש לא ממוצע, ואפילו סבלני בשל כך. גם חושב הרבה.


גל עולה לרכבת, הוא יישב לידה בקרון, הוא יגיד לה שהוא מחכה לה
כבר כל כך הרבה זמן, הוא יגיד לה שרק הוא רואה אותה כל כך
יפיפייה, רק הוא מבין אותה בצורה כזאת תמימה. בינינו, בחורות
כמוה מוצאות תמיד איזה אחד שפוגע בהן, שעסוק כל הזמן בין הג'וב
בצבא, הג'ינס החדש והסכין הקופצת שלו. הוא לעומת זאת, יתייחס
אליה יפה, לעולם הוא לא יעשה לה משהו רע, הוא יחשוב על זה כל
כך הרבה, שמכל הכיוונים היא לא תיפגע. זה יהיה רומנטי, רק גל
והוא נגד כל האי- צדק שהשאיר אלוהים בעולם. וכששניהם ביחד, אז
זה כבר בכלל לא ישנה, שמסביב הכל מת וקמל. כי מבט אחד בעיניה
הכחולות, והוא כבר מאושר מחדש.

יש בשורה השלישית משמאל מושב, זה מושלם, אם רק תתיישב שם,
בשורה השלישית משמאל, אז זה יהיה מושלם. כל הקרון הזה בעייתי.
אלוהים רק בקשה קטנה, שתתיישב בשורה השלישית משמאל, מול כיוון
הנסיעה. ואלוהים גם מתעסק בקטנות כאלה, כי מכל הקרון, היא
מתיישבת בשורה השלישית משמאל, אל מול כיוון הנסיעה. תהיה
חלקלק, תהיה שרמנטי, תבליט קצת את השרירים, וכך הוא מתיישב
לידה. ואז גל נרדמת.

ברגע זה, בעיניו גל הכי יפה בעולם, אפילו שהיא ישנה עם הפה קצת
פתוח. אבל זה בעצם חמוד. שיערה החלק גולש על כתף. בנסיעה הבאה
שלה ברכבת, תוכל לשים כתף עליו. היא תגיד כמה שהוא נוח והוא
ייהנה כמו שהוא לא נהנה מעולם. היא גם שרה מדהים, יכלה להיות
זמרת, אבל החליטה שזה לא מתאים לה- היא קצת ביישנית. אז הוא
יוציא את הגיטרה וישיר לה שירי אהבה, סרנאדות, הוא יכתוב
בשבילה סונטות, היא תבקש ממנו לנגן, להקדיש לה שירים, שינגן
"לו ריד" והיא מצטרפת , יום מושלם... שרה כמו זמיר מתחת לחלון
בדיוק כשמתעוררים ביום חורף סגרירי. לא יהיו לו יותר בקרים
סגריריים, כי הוא לא ייפרד ממנה לעולם. לבנק הוא לא ייתן לה
ללכת. הוא לא ייקח סיכון לאבד אותה.

אפילו אחרי שבוע בצבא, איכשהו גל מריחה כל כך טוב, איך זה
שנשים מריחות טוב לא משנה אחרי מה ולא משנה מתי? באמת עבודת
אלוהים. הם יחסכו כסף ויעזבו הכל. הם יעברו להיות מוצ'ילרוס
בפרו. יבקרו בכל המקומות שתמיד רצו לראות, ייראו עננים ביערות
גשם ואת שרידי האצטקים במצ'ו- פיצ'ו. זריחה בארגנטינה ושקיעה
באורוגוואי. ניקח אופנוע ונעקוב אחרי צ'ה גווארה. יכלו גם
להסתכל על דיזינגוף סנטר ביום אביך, וכל עוד הם מחזיקים ידיים,
זה עדיין כל כך מושלם, היא עדיין מריחה כל כך טוב, רק אלוהים
יכול לתכנן את זה ככה.

"תחנה הבאה תל אביב- השלום", אומרת אישה דרך רמקול עייף.  אני
כבר רואה מהחלון את מגדלי עזריאלי.  זהו, אני מעיר אותה.
"הגענו", אני אומר. "תודה", עונה בעיניים עייפות, מלאות קורי
שינה.
"מצטערת שהתפרסתי על כל המושב ככה בנסיעה". "זה בסדר, אף פעם
לא עברה לי נסיעה כל כך מהר... איך קוראים לך?" שואל בטון עדין
ורך. "גל. ואני צריכה לרדת עכשיו. תודה שהערת אותי, להתראות".

מכוערת. זונה.
מתי תפסיקי לרדוף אותי בדמיונות שלי?
שוב את מוסיפה ללהג מאחורי הגב, בזיכרון מומצא בהקיץ.
כבר איבדתי כל קשר בין מציאות לדמיון בגללך.

יומיים שלמים חשב עליה כל שנייה, איך יכול להיות שזה מה שקרה.
איפה הצדק, למה הכל בחיים זה תזמון? איפה אלוהים שהשאיר אותי
כאן לבד ובודד, עם כל חוסר הצדק שהשאיר כאן כשהלך מכאן. בטח
נסע לפרו להיות שם מוצ'ילרו. גנב לי את החלומות, לקח אותם בלי
להשאיר זכר, זה הרי ידוע שאלוהים לא מתעסק בקטנות כמו אהבה,
ובטח שהוא לא מתעניין באושר שלי. זה כל מה שביקשתי לי, אושר.
מכל אלוהים שהוא...

טרוד, עמוס במחשבות, חזר אל הרכבת הרגילה ביום ראשון. תל אביב-
השלום לחיפה- בת גלים. עם שביב תקווה הסתכל ימינה, הסתכל
שמאלה, ואת גל- הוא לא ראה. מאוכזב עלה על הרכבת, היא הייתה די
ריקה, כמו תמיד. הדלתות נסגרות. איפה אלוהים כשצריך אותו? למה
היא לא פה? האם זה רק אני שנידונתי לחיי בדידות, מסוגף? "כשאני
אחזור הביתה אני דופק איזה מנה בייקון, ומקנח באיזה מילקשייק
טוב. הפסיד אותי, האלוהים הזה. הפסיד." חשב לו, ונרדם.

"הגענו" ענה לו קול עדין ורך. "תורי להחזיר לך טובה מפעם
שעברה, איכשהו, חשבתי עליך כל סוף השבוע".