הכל נגמר. הסתכלתי על האיש הזה שהיה פעם תמצית חיי, אהבתי
הגדולה והוא נראה לי רחוק,מוזר,זר,לא שייך בכלל.  היו לי הרבה
טענות לאיש הזה, וחריץ אחד של מרירות מעל הפה,היה
כנראה שייך רק לו. חשבתי איך הכל זז מהר והנה אתה קם יום אחד
בבוקר ואומר בוקר טוב מציאות.מה שלומך? לא משהו אה?  החלטתי
להתנקש בחייו. זה נראה לי פתרון מצוין ועכשווי. חשבתי לארגן
משהו שיראה כמו תאונה ואז בכלל להשתחרר מהכל ולפתוח דף חדש
,מבלי שאף אחד יבוא אלי בטענות, או יסתובב ברחוב וכשיתקל בי
יגיד למישהו, אה זו הייתה שלי פעם.
עברתי בראש על מספר תרחישים אופציונאליים שכללו רכבות
לילה,ערבוב חומרים מכונית תופת ואפילו טביעה בים, אבל אז
הסתכלתי בדמותי שנשקפה בראי הסדוק שבאמבטיה,והמחשבה הכתה בי
חזק. על מה את מדברת? שאלתי את עצמי בקול רם, הרי את היתד הזו
שתקועה לך בלב את צריכה לעקור ולהשמיד.
זה לא הוא שאמור למות מיתת נשיקה, אלא את. את וההכחשות הנעימות
שלך, את והקרוסלה הזו שמסתובבת מהר אצלך במוח, את והפחדים
הקטנים שלך. ברקע שמעתי אותו מתעורר ומרשרש לאיטו למטבח-רוצה
קפה? שאל. ירקתי קצף של משחת שיניים על המראה ונשארתי לרגע עם
שפם. החלטתי באותו רגע על רוצח שכיר. חשבתי שהוא בטח יתייחס
להחלטה הזו כאל סתם עבודה . משהו שעושים בשביל ללכת למכולת,
עושים ולא חושבים עליו כל כך הרבה. ועד אז צעקתי, כן, בוץ עם
הרבה סוכר מותק. תודה.