"במקום בו מתחיל הטירוף, שם נגמר השיגעון. טירוף הוא תיאטרלי,
בעל קסם מושך אתה מבין. אל לו למטורף להזרק לתוך המציאות ולחפש
את עצמו, הוא צריך להריח את אשר שאר האנושות רואה. הוא צריך
לזרוק שורות שייקספריות באוויר, להפוך את החיים להצגה אחת
גדולה בה הוא השחקן הראשי וכל שאר האנשים אינם אלא פרי דמיונו
העשיר ובובות למשחקו הנלעג. המציאות והדימיון אצלו אחד הם"
ככה התחלתי את האודישן שלי. ביקשו ממני לשחק מטורף ונתתי להם
לטעום את משחקי. הסברתי להם שיש שני סוגים של מטורף, זה הצפוי
והבנאלי, ולעומתו זה שיוצר הזדהות עם הצופה. הסוג השני כמובן
מועדף אבל קשה למשחק.
הם קיבלו אותי.
החלום שלי להיות שחקן החל להתממש ולקרום עור וגידים. הפעם לא
אתן להזדמנות לחמוק תחתי. לא ולא.
כשחזרתי הביתה והחדשות המשמחות באמתחתי חיכתה לי חברתי. יצור
נפלא ואוהב שבלעדיו אני לבד גם כשכולם איתי. היא תמיד הבינה
אותי וקראה אותי כמו ספר פתוח. היא ידעה מהרגע הראשון שבו
נכנסתי.
"נו, ספר כבר" היא קרנה בהתרגשות
"התקבלתי, אלא מה? החזרות מתחילות בעוד שבוע"
"אני אעזור לך עם הטקסטים, קדימה לעבודה, אבל קודם אוכל"
הארוחה היתה מדהימה, מעדן לחך. אף פעם לא הרגשתי ככה כל טעם
וטעם. מערבולת של טעמים ריחות ורגשות עירפלה אותי ולא יכולתי
להתאפק יותר. אני כבר חייב לעלות על הבמה, לא מוכן להמתין
יותר.
"במחי יד אמחוק פה את כולם, אך לא היום כי אחוס אליכם אחי, אבל
כשיום זה יבוא, אנא, כבו את האורות בצאתכם"
"מה זה, שורה מהמחזה?"
"לא" עניתי בנחרצות "אנחנו מעלים את מקבת"
"הצח הוא נדלח והנדלח הוא צח"
"אכן כן, ליידי שלי"
מילותי אלו הביאו לפתיחה של סערת רגשות בסופה מצאנו את עצמנו
מותשים אך מרוצים, שרועים במיטה ללא מילים.
שבועיים אחר כך בעיצומן של החזרות, בתקופה לחוצה אשר לא הירבתי
לבלות בבית ככלל, או במחיצתה בפרט, החלטנו שאנו צריכים להרגע
מעט ונתנו לעצמנו ממעט חופש. חזרתי הביתה מוקדם. חזרה מוקדמת
הביתה תמיד מהווה מקור לצרות, וכך גם היה כמובן, ברגע שפתחתי
את הדלת.
"משהו מסריח בממלכת דנמרק" קראתי
"זה לא מה שאתה חושב" היא הפצירה בי שוב ושוב
אך לא ייתכן שזה אינו מה שאני חושב הרי היא רוכבת ברגעים אלו
על מישהו אחר. גמרתי אומר בדעתי, ולאחר שתיקה ארוכה והפסקה, בה
נתנו למקהלה לספר את הסיפור אשר ארע, יצאתי את הדירה בשאט נפש
וטריקת דלת שקטה.
עברו עוד שבועיים והחיים זימנו לנו את הופעת הבכורה של המחזה.
עליתי לבמה למרות הכל ונתתי את כולי.
המשחק שלי בתור הגיבור הטראגי בעל הפגם היה מושלם, אם מותר
להתרברב בצניעות מסויימת. כולם מחאו כפיים נמרצות והיללו את
משחקי כמשוגע התורן. טירוף ניסיתי להסביר להם, טירוף ולא
שיגעון הוא הדבר פה. אם רק ידעו את אשר ארע. כי לא משחק הבאתי
לבמה, כי אם את עצמי אנוכי. ובדירה עדיין שוכבת לה אהובתי.
ואני אדע ואני בלבד. ובעת עלותי על הבמה משנן לעצמי את הטקסט
שוב ושוב, חיוך עלה על פני. חיוך דק של טירוף. אולי היום אכבה
פה את כולם והמסך ירד סוף סוף בתומו של מחזה מתיש.
"מלוא האוקיינוס של נפטון לא יצלח להוריד את הכתם שעל ידי"
אמרתי בעודי מסתכל על ידי המגואלות בדם. אך הפעם איננו זה דמו
של המלך כי אם דמה של אהובתי הנצחית. ליידי מקבת קיבלה תפקיד
קצת שונה אצלי במחזה.