New Stage - Go To Main Page

ג'ו אובניון
/
רגשות הזמן

אני יושב לבד עכשיו. בגינה נטושה ורגועה. הרוח היא יחידה
שהזדמנה לכאן חוץ ממני והתיישבה היא מולי בספסל השני. העצים
שקטים והספסלים בלאט מספרים על ימים אחרים. לוחשים, כמנסים
לספר על מיליוני מעשיות שהתרחשו כאן ומיליוני רגעים שעברו פה
על אנשים שהיו. חיים שנבנו, חיים שנהרסו וגם סתם כאלו שרק פה
חלפו.
ובעודי נח ותוהה, מביט בערגה לימים שהיו על עלעליהם של העצים,
נחו זוג עיני על מראה משובב, הזמן ישב לו במרומי העץ, יושב
ומתנדנד. אנה ואנה וחוזר גם חלילה.
"ומה תעשה פה זמן חביב" - שאלתי אותו כבדרך אגב
"ומה לך פה נער חביב
מדוע לא תחכה עד בוא האביב
וחיים שלמים מחכים לך מאחור
ואתה לא רואה בהם אור" - ענה לי הוא בחרוזים
"ואיכה תדע כה הרבה על חיי" - תמהתי
"עובר ושב אני בין חיי האנשים
מרפא ומגליד בהם פצעים נושנים
וגם בחייך נגעתי לא פעם
מחכה וממתין עד שיעבור זעם" - הסביר הוא את  ידיעותיו בחיי
"ומדוע לא תנוח פה רגע על כתפי, תעצור לרגע מלכת" - הבעתי
למעשה משאלה
"ולמה לי לעשות כזה הדבר
מה זה יועיל לי ביום המחר" - שאל הוא למרות שידע את התשובה
"מאחר וחיי כל כך נפלאים כעת, תמהתי לי, אולי יעצור הזמן מלכת
ואוכל להתענג על רגע זה עוד קמעה, ומוזר הוא הדבר שאכן הזדמן
לי לפגוש אותך היום. ועל כן בקשתי היא זו, צנועה ויומרנית
כאחד, אנא זמן יקר ונדיב, עצור מלכת לתקופה מסויימת. ואחר,
כמובן, תחזור למעלליך כתמול שלשום. והרי ידוע לי כבר הדבר שאין
זה אסון לבזבז את הזמן, הלוא תישאר פה הרבה אחרינו גם כן." -
סיימתי אומר בקריצת עין חרישית
"אך הו ראה זה אסון
כי אם אעצור לא אשוב בגאון
כי אני תפקידי הוא כל זמן לעבוד
וסופי יבוא ברגע שאעמוד
כי אאבד את מהותי
ובני זה הרי משמעותי
כי ללא המהות אחדל מלהתקיים
ולא אשוב משוטט בעולם אחר כן" ענה לי הוא בנמהרות
הוא לא חרז עוד, אולי מפני שהבהלתי אותו. פרש הוא כנפיים וברח
משם כשם שבא. ישבתי והרהרתי במעשי. אולי רק הייתי צריך לבקש
ממנו שיחזור קצת אחורה ואז ימשיך. אבל ברוב יהירותי ויומרנותי
ביקשתי ממנו את אשר הוא לא יכול לקיים. כי אז יחדול הוא
מלהתקיים. חייכתי כשהבנתי את החריזה הנחמדת שבאה לה סתם כך.
שמחתי על כך שגרם הוא לי להבין את אשר יש לי.
ישבתי והגיתי לי עוד מספר דקות בגינה הנטושה, מהרהר על ימים
שלפני המלחמה. זמן עובר וזמן יעבור אך הרגש חזק הוא מכל.
נפרדתי לשלום מין הרוח הנחה. נפנפתי בידי לעצים ונשקתי לשלום
את הספסלים. אולי לא אשוב עוד לעולם. ואולי אמצא את מותי
במלחמה. אך את הרגש שלי לעולם לא יהרגו, והזמן יעבור ויחלוף
ולא יעצור אף לרגע.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/10/00 2:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ג'ו אובניון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה