[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רחל שלזינגר
/
אוטובוס מספר חמש

זאת הייתה החלטה של רגע, המכונית התקלקלה, המונית יקרה ואני
ממהרת לפגישה, לראיון עבודה. אחרי הרבה שנים מצאתי את עצמי
יושבת באוטובוס מספר חמש, קו פנימי ברעננה. זה לא היה האוטובוס
הזכור לי מימים עברו, אוטובוס צפוף ומחניק ואנשים עומדים
במרכזו. באוטובוס הזה הכיסאות היו מרווחים, המזגן פעל בעוצמה,
הכול היה נקי ומשדר נוחות. התבוננתי באנשים היושבים בכיסאות
כמו שאהבתי לעשות לפני הרבה שנים כאשר הייתי נוסעת באוטובוסים.
ראיתי את הזקנה עם הסלים הכבדים החוזרת מהשוק ומצפה שמישהו
יפנה לה את מקומו, החיילים החוזרים מחופשה, תרמיליהם כבדים
ומדיהם מגוהצים - דאגה של אמא. גם הזוג המתגפף בספסל שלפני לא
נעלם מעיני, הזכירו לי את הימים בהם אני ישבתי באוטובוס עם מי
שעתיד היה להיות בעלי, זוג סטודנטים החוזרים לירושלים אחרי
השבת שקועים זה בזו בדיוק כמו הזוג הזה. החיים נראו אז
מבטיחים, העתיד ניראה ורוד ומי יכול היה לתאר לעצמו שעשר שנים
אחר כך נעמוד בפתח הרבנות כשני אויבים מבלי לזכור רגעים יפים
כאלה.
האוטובוס עצר, אנשים עלו וירדו "אפשר לשבת לידך"? נישמע קול
גברי מאחורי, "בבקשה" השבתי. חבל, היה לי מאוד נוח לשבת לבד
בספסל ולחלום חלומות, יותר קל לחלום כאשר יושבים לבד. רק אני
והרהורי.
"האם תוכלי לומר לי איפה כדאי לרדת כדי להגיע לבנין העירייה?"
שאל הבחור  "אני גר מחוץ  לעיר ועלי להגיע לשם לראיון עבודה"
המשיך לנדב מידע מבלי ששאלתי", גם אני בדרכי לשם לראיון עבודה,
באיזה סוג עבודה מדובר?" שאלתי בסקרנות, "אני מהנדס, קראתי
בעיתון שמחפשים מהנדס, הגשתי קורות חיים והזמינו אותי להיום
לשיחה ואני בדרך לשם" השיב, "אני פקידה וגם אותי הזמינו להיום,
תוכל לרדת ביחד איתי" הצעתי.
האוטובוס עצר, ירדנו שנינו בתחנה והתחלנו לצעוד יחד לעבר בנין
העירייה. הגענו לחדר הראיונות, שורה ארוכה של אנשים ישבה
וחיכתה, ישבנו גם אנחנו, מחכים לתורנו.
"יעל" נשמעה הקריאה "כן זאת אני" השבתי  וצעדתי לעבר דלת המשרד
ועוד הספקתי לשמוע את הקריאה "אמנון" והבחור מהאוטובוס קם
וניבלע לתוך אחד החדרים.
הראיון היה קצר ועניני, השאלות התייחסו לניסיוני בעבודה, את
קורות חיי שלחתי כבר לפני חודש כך שהמראיין ידע שאני גרושה
כשלש שנים, אחרי עשר שנות נישואים, יש לי שתי בנות בגיל שמונה
ושש, יש לי תואר ראשון בספרות וגם עברתי קורס בפקידות, אין לי
הרבה ניסיון בעבודה מעשית אך אני מוכנה להתחיל בכל רגע.
"קיבלת את התפקיד את בצוות של מהנדס העיר, תתחילי ביום
ראשון."
שמחה ומאושרת יצאתי מהמשרד ומיהרתי לשתי בנותיי היקרות
והמתוקות שחיכו בדאגה בבית, הן היו שותפות מלאות למתח והדאגה.
בשנים שלאחר הגירושין היה לי קשה למצוא עבודה ולמרות לימודי
הספרות באוניברסיטה, לא עשיתי שימוש בתואר שקיבלתי, התחתנתי
צעירה והייתי הרבה שנים האישה הקטנה והטובה לצידו של בעלי, הוא
בינתיים התפתח ועלה בסולם הדרגות מסטודנט צנוע, לפרופסור מוערך
באוניברסיטת תל-אביב.
יום ראשון היגיע, יום יפה ואביבי, לבשתי את בגדי החגיגיים,
נשקתי לבנותיי בדרכן לבית הספר ונסעתי למקום עבודתי החדש
סקרנית להכיר את הצוות שיעבוד איתי ובמיוחד סקרנית להכיר את
הבוס, שמן הסתם אבלה איתו את רוב שעות היום. הגעתי למשרד כל
אנשי הצוות היו שם, עשינו היכרות והלכתי לשולחן העבודה המיועד
לי. כל עובדי המשרד חיכו לבוס שעמד להגיע בכל רגע. "גם הוא
חדש" אמרו לי יושבי המשרד, "זהו יומו הראשון וכולנו סקרנים
לראותו".
סוף כל סוף נפתחה הדלת ובפתח עמד גבר בערך בגיל ארבעים.
"שמי אמנון", אמר בחיוך רחב "אני הבוס החדש שלכם, אני מקווה
שנעבוד ביחד לשביעות רצון כולנו" לרגע הרגשתי לא בנוח, כן זה
היה הבחור מהאוטובוס.
אמנון עבר בין כל עובדי המשרד לחץ ידיים, מנסה להפנים את כל
שמות העובדים שנאמרו לו בזמן ההיכרות. "אני יעל, גם אני חדשה
פה" אמרתי ברגע שהגיע אלי, אמנון הגיב במנוד ראש אדיב בדיוק
כפי שהגיב לשאר עובדי המשרד, לא היה סימן קל שבקלים שהוא זיהה
אותי מהאוטובוס לפני שבוע. הי זאת אני, רציתי להגיד לו, זאת
שעזרה לך להגיע לראיון, בזכותי אתה פה... איך הוא לא זוכר
אותי? שאלתי את עצמי, אומרים שאני נאה ואפילו יפה, אני גבוהה
ושערי ארוך וגולש עד לכתפי כמו שגברים אוהבים...
"אתם יכולים להמשיך בעבודה", אמר הבוס לאחר שסיים את סבב
ההיכרות עם כולם ונעלם בחדרו, החדר אחרי המחיצה.
התחלתי לעבוד במרץ, רציתי להצליח, לידי ישבה ליאורה נראתה בת
גילי - שלושים וחמש, פניה עדינים וסימפטיים "כמה זמן את עובדת
פה ?" שאלתי "שנתיים ואני מאוד מרוצה, הבוס הקודם ניפטר ממחלה
קשה ולכן הביאו לנו בוס חדש, אני מקווה שהוא יהיה נחמד כמו
קודמו בתפקיד, אומרים שהוא אלמן" נידבה לי אינפורמציה חיונית
אודות המשרד.
השעה ארבע, יום העבודה הראשון שלי ניגמר. לקחתי את ליאורה טרמפ
במכוניתי. היה משהו בליאורה שמשך אותי אליה, היא הייתה נעימה,
נדיבה וחייכנית, בדרך במכונית היא סיפרה לי שהיא רווקה הגרה עם
אימה החולה.
עברו כבר חודשיים בעבודה החדשה שלי, אני מרוצה, טוב לי במשרד,
אני וליאורה חברות הכי טובות, למדנו להכיר זו את זו ולעזור זו
לזו, הכרתי את אימה והיא הכירה את בנותיי. חלקנו את כול
סודותינו, דיברנו על הכול, על נישואין וגירושין, על רווקות ועל
לחיות ביחד. אהבתי את ליאורה, הרגשתי שהיא קרובה לי, הייתי
מוכנה לעשות למענה הכול וגם היא השיבה לי אהבה.
"בשבת יש לי יום הולדת ואני רוצה לעשות מסיבה אצלי בבית לחברים
מהמשרד, מה דעתך?" שאלה אותי יום אחד, "רעיון נחמד, אעזור לך
בהכנות" השבתי. ארבעה ימים לפני השבת המיועדת למסיבה החלטתי
להפתיע את ליאורה ולהגיש לה את מתנתי המיוחדת באופן אישי.
נסעתי לביתה, הגעתי בלי הודעה מוקדמת, דפקתי על דלת ביתה,
קולות נשמעו מבפנים, התפלאתי, ידעתי שאימה נסעה לאחותה הגרה
בצפון, פניתי לעזוב, פסעתי כמה צעדים ושמעתי את הדלת נפתחת,
הסתתרתי מאחורי העץ שהיה בפינה, לא רציתי שיראו אותי, כזאת לא
מנומסת, באה מבלי להודיע. עמדתי מאחורי העץ, הדלת נפתחה
ולתדהמתי ראיתי את אמנון הבוס שלנו מהמשרד יוצא מביתה של
ליאורה, הוא חיבק אותה קלות, נשק ללחייה וניפרד מימנה לשלום.
הרגשתי כאילו מישהו הנחית עלי מהלומה, ליאורה לא סיפרה לי כלום
על יחסיה עם הבוס שלנו ואני הרי סיפרתי לה את כל סודותיי,
הייתי כספר פתוח לפניה והיא בגדה בי. הרגשתי נבגדת ונעלבת
ואפילו טיפ טיפה קינאה, בכל זאת עם הבוס...ואמנון הוא גבר ממש
יפה ונעים הליכות. חזרתי לביתי עצובה וכועסת מתלבטת עם עצמי אם
לדבר על כך למחרת עם ליאורה, לספר לה את כל תחושותיי ולהגיד לה
שככה לא מתנהגים לחברה טובה. בבוקר נכנסתי למשרד בהחלטה שלא
לומר לה דבר ולא לשאול כלום בעניין זה.
"בוקר טוב" אמרה ליאורה בהיכנסה "בוקר טוב" עניתי בקרירות קלה
שלא נעלמה מעיניה "הכול בסדר?", שאלה "כן הכול כרגיל" השבתי.
לצערי הכול היה לא כרגיל ולא בסדר מבחינתי, "היום לא אסע איתך
טרמפ כי אני נוסעת לסדר משהו בעיר" הוסיפה.
דמיוני החל להתפרע, בטח אמנון מחכה לה והיא לא רוצה לספר לי.
נסעתי לביתי עגומה בתחושה קשה שהנה אני עומדת לאבד חברה.
עוד יומיים מסיבת יום ההולדת, אני במצב רוח רע, ליאורה לא
ביקשה את עזרתי בהכנות, היא לא יודעת שאני יודעת, היא לא הייתה
יכולה לדמיין לעצמה שראיתי אותם ביחד ואפילו ראיתי שהוא נשק
לה, אומנם על הלחי, אבל בכל זאת נשיקה...
ימים קשים עוברים עלי, כנראה שהחברות בינינו לא תחזור לעולם
להיות כפי שהייתה, חבל, אהבתי אותה וסמכתי עליה. אמון במערכת
יחסים, בכל מערכת, אם היא נפגמת, עם כול הכאב אז כדאי לוותר
עליה. זאת דעתי הנחרצת בקשר לחברויות ומערכות יחסים.
היום יום שבת, יום ההולדת של ליאורה, אין לי בכלל חשק ללכת אבל
אי אפשר שלא ללכת, כל אנשי המשרד יהיו שם וגם אמנון הבוס.
מעניין איך הם יתנהגו, עד היום הם הצליחו יפה להסתיר את היחסים
ביניהם.
בשעה שבע  בערב התייצבתי בביתה, כולם כבר הגיעו חגיגיים,
לבושים יפה ובמצב רוח טוב, חוץ מימני. "הקשיבו כולכם" נישמע
קולה של ליאורה "אנו נרים כוסית ואח"כ יש לי הודעה חשובה
להודיע לכם. הרמנו כולנו כוסית אמרנו "לחיים" ונציגי המשרד
הגישו לה את המתנה בצירוף ברכותיהם, אין מה לדבר ליאורה הייתה
מאוד אהובה במשרד והיגיעה לה כל אחת מהברכות שנאמרו.  "ועכשיו"
אמרה ליאורה "אני רוצה לספר לכם משהו שיפתיע מאוד את כולכם".
לשמע הכרזה זו התיישבתי לי בפינה כך שאף אחד לא יוכל לראות את
פני, מוכנה נפשית להודעה. "בשבוע הבא אני עוזבת את המשרד, אני
לא עוזבת אתכם לגמרי, אני רק עוברת לעבוד במחלקת המיסים" רחש
נישמע בין כל החברים.
"למה ליאורה מה הסיבה ?" שאלו כולם "הסיבה" המשיכה ליאורה, "לא
תאמינו, קחו נשימה ארוכה, הסיבה היא שאני ואמנון... בני דודים,
האמהות שלנו הן אחיות ואסור לנו לעבוד ביחד במחלקה אחת, אסרו
עלינו לדבר על כך עד שההנהלה תימצא לי מקום אחר, עכשיו זה
רשמי".
לא האמנתי למשמע אוזני, התקרבתי לליאורה מצטערת על כל המחשבות
הרעות שהיו לי עליה, כמה נכון המשפט האומר שלא לשפוט אדם עד
שלא הוכחה אשמתו.
"אפילו אותי הפתעת איך לא גילית לי?" שאלתי אותה "אני מתנצלת
ענתה לי "אסור היה לי לדבר על זה, סלחי לי" סלחתי, ועוד איך
סלחתי, אבן גדולה נגולה מעל ליבי. חזרתי לחוגגים, מצב רוחי
השתנה לגמרי, הצטערתי קצת שליאורה עוזבת את המשרד היא תחסר לי,
אך הרגשתי הקלה, האמון שלי בה חזר אלי והחברות שלנו לא תיגמר,
הבטחתי לעצמי.
המסיבה נגמרה, אנשים החלו לעזוב גם אני לקחתי את ארנקי ופניתי
לדלת "אפשר ללוות אותך לביתך?" נישמע קול גברי מאחורי, ליבי
החסיר פעימה, זה היה קולו של אמנון, הסתובבתי אליו בחיוך
ואמרתי "בשמחה" וליבי התרונן לו בגיל, "שלום ליאורה" נפרדנו
שנינו מבעלת המסיבה "שלום ותשמור עליה" זרקה לעבר בן-דודה,
ובזמן שנשקה לי לחשה, "הלוואי ובנוסף להיותך חברתי הטובה, תהיי
גם קרובת משפחתי", "אמן" לחשתי לה ופניתי עם אמנון לתוך הלילה
החשוך לעבר מכוניתו שעמדה בסיבוב...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסלוגן הבא
מופיעים תכנים
העלולים לפגוע
ברגשותיך. אם
את/ה נעלבים
מצילומים בוטים
של פעילות מינית
ברורה ותקריבים
של אברי מין של
גברים, נשים
ו/או חיות אנא
לחצו על יציאה
עכשיו.


כניסה
יציאה


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/2/06 2:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רחל שלזינגר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה