אינטרו:
בחדר הלידה, וכל משפט עוד תינוק,
עוברת עוד מחשבה, על להגיע רחוק,
השיר שלי כמטוס, על מסלול המראה,
מחכה לכל שניה שתבוא ההשראה.


בית 1 (קאבי):
כל ההתחלות קשות, אך ההתמדה יותר,
אבל בסוף אניב פירות, אם אני לא אוותר,
הכישלון הוא הצלחה אם לומדים ממנו,
אני יודע שאפול אם הרצון איננו,
'אין חכם כבעל ניסיון' משמע אני טיפש?
עזוב, תלחץ סטופ, קרא את המילים ותתרגש,
כמו כל חירש שלא שומע אבל מבין שאני מכור,
לכל אות, שהופכת מילה, שהופכת משפט שהופך לסיפור,
ישר מתוך ליבי, מדמעותיי כל שיר נכתב,
ליצירה חתומה עם תאריך על דף,
עוד מחשבה חולפת, עוד דקה נוקפת,
המחברת מתמלאת ועוד שורה רודפת,
ועוד פריקה זוהי בשבילי שיגרה,
זה כמו בפס יצור, שורה ועוד שורה ועוד שורה,
לכל אחת יש משמעות כל אחת מיוחדת
כל אחת מייצגת - זמן כתיבה.




פזמון:
להתאים לטקסט ת'ביט, אני רוצה את זה,
וללכת להקליט, אני רוצה את זה,
לעמוד על הבמה, אני רוצה את זה,
כמו אוויר לנשימה אני צריך את זה. 2X




בית 2 (יוני):
העט נגמר, אז מה לי בעולם הזה נשאר?
המילים על הדף משאירות חותם ועוד סיפור נפתר,
של פריקת רגשות שהיו כה כואבות וכהמותחות,
והצלקת שהייתה איך שהוא נעלמה איתה,
ברגעיים הכי קשים שלא שיתפתי אף אחד,
מי זה שעמד לצידי ולשנייה הוא לא רעד,
בקור הכי מקפיא או בחום הכי לוהט,
מי זה האחד שאיתי בכל מקרה הוא מתמודד - העט,
המגן וגם החרב בכל הקרבות היומיומים שלי,
הפסיכולוג וגם הרופא כשאני מאבד את השפיות שלי,
ושוכח למען מה בכלל, אני חי את החיים שלי,
בזכות מה בכלל הפיוז שלי, לא נשרף אצלי,
נסחף במערבולות רגשות אבל מסיים את הדף,
נטרף בשיכרון חושים והופך חלק בלי נתפס ונרדף,
בתוך מרדף מילים שהמח לא מפסיק לייצר,
העט מנסה לעקוב בזמן שמנסה לנקוב עמדה ולא יותר.




פזמון...




בית 3 (קאבי):
אם בכמה שורות אני צריך לתאר,
על החיבור עם העט, הייתי מספר,
שהציעו לי אצבע, ולקחתי חמישים,
וזכיתי ביכולת להתבטא במילים,
זה מגיע למצב של אובדן חושים,
כשמוסיפים לטקסט ברקע גם כמה צלילים,
העט היה צמוד אליי כשהאהבה נגמרה,
או החבר הכי טוב, ברגע של צרה,
כשאני רב עם ההורים, העט שם בשבילי,
ליווה ומלווה אותי בכל רגע גורלי,
והוא יהיה תמיד איתי, בשביל לתעד,
לפעמים אני חושב שבגללו אני שורד,
בעולם שלם של ציניות כמו חול טובעני,
זמן כתיבה! העט ואני,
כרתנו ברית - אני והעט העט ואני,
זמן כתיבה זמן כתיבה!






פזמון...