צלצול הטלפון הקפיץ אותה. הוא צילצל שוב, ושוב... גרינג
גרינג... גרינג גרינג...
היא הביטה בו, ואז חזרה להביט בחלון. טיפות הגשם הקטנות ציירו
עליו שבילים שבילים, שהתכהו מהבל פיה שכיסה את הזכוכית.
שקט.
ושוב הצלצול הנורא, שצרם באוזניה, הפעם היא לא קפצה, גרינג
גרינג... גרינג גרינג... היא נשכבה על הספה, מכסה את פניה עם
ידיה, הטלפון לא מצלצל, את סתם חולמת. את נרדמת על הספה, את
חולמת!
לבסוף הצלצול פסק, היא החליטה שאם יתחיל לצלצל שוב היא תענה,
היא חיכתה, קור התפשט בגופה. שקט.
היא הרגישה כאילו כל שריר ושריר בפניה שקל מאות קילוגרמים. היא
ידעה בדיוק מה יאמר בשיחת טלפון הזאת, אם היא תענה, והיא עדיין
לא הייתה מוכנה לפרידה. עדיין לא.
מה פתאום שייפרד ממנה? היא ממש לא מתכוונת לתת לזה לקרות בכזאת
קלות, היא נשבעה, ביום שהכירה אותו, שלא תיתן לאף אחד, או אחת,
לקחת אותו ממנה, והיא בטח לא תיתן לזה לקרות עכשיו!
היא הרימה את הדובי שהיה זרוק בקצה הספה, הדובי המרופט היה
המתנה הראשונה שהעניק לה, היא הביטה בו רגע ואז הטיחה אותו
בזעם על הקיר, התמונה שהייתה על הקיר הזדעזעה מעט, ויחד איתה
הזדעזע כל עולמה- אותו הרגע שניגש אליה על הטיילת בתל אביב
ושאל לשמה, הפעם הראשונה שהתעלסו, ליבה שפעם כל פעימה רק
למענו, התוכניות שלהם לעתיד... "אתה הבטחת לי!!!" היא לא
הייתה בטוחה אם צרחה באמת או רק בתוך ליבה שותת הדם.
גרינג גרינג... פעם שלישית! צמרמורת עברה בגופה עד שדיגדגה את
קצות אצבעותיה, והיא אטמה אוזניה וזימזמה את השיר שלהם, השיר
ששניהם אוהבים כל כך...
היא כבר לא ידעה מה אמת ומה שקר. האם ההודעה במשיבון של
הפלאפון הייתה אמיתית? ככה זה הולך להיגמר? בכזאת קלות? כאילו
לא היה? איך אפשר בכזאת קלות לקטוע שלוש שנים יחד?
היא הרגישה את הדמעות מציפות את עיניה, היא כעסה עליו, היא
שנאה אותו, היא אהבה אותו.
דינג-דונג.
היא פקחה עיניה.
דינוג-דונג.
היא הזדקפה.
דונג-דונג.
כמה זמן היא כבר שוכבת על הספה?
ארבע דפיקות קצובות.
היא קמה, רגליה חלשות, רועדות. היא נשענה על הדלת, מנגבת עליה
את מצחה המזיע.
עוד שלוש דפיקות, ומישהו קרא בשמה, בשמה המלא, לא רק בשמה
הפרטי.
היא פתחה והביטה בו.
הקצין הביט בה בחזרה, עיניו רכות ועצובות: "אני מצטער".
היא הניחה סוף סוף לדמעות לפרוץ, כמו נהר רותח הן שטפו את פניה
הקפואות, ורגליה איבדו את כוחן, גופה נפל כמו משקולת על
הריצפה, הקצין מיהר להתכופף אליה וחיבק אותה בזרועותיו: "הוא
היה קצין מדהים, אחד הטובים ביותר שלי, אני משתתף בצערך."
"אני עוד לא מוכנה להיפרד ממנו" צרחה: "אני לא יכולה
להיפרד!!!" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.