על ההתגלות

פרגמנט: 1

ראשיתה של ההתגלות היא בריק. הנס או ההתגלות הוא החוויה שמעבר
למילים. כשנגמרות המילים לתאר חוויה נשארים עם תחושה של ריק
צרוף בו העדר המשמעויות מפנה אותי ישירות אל מול ההוויה, אך
באין מילים, ומכאן העדרה של משמעות, ההוויה כשלעצמה חומקת ואז
חוזרות המילים לצורך השחזור. השחזור הוא ההסבר לרגע בו נגמרו
המילים. השחזור המילולי ברגע שאחרי ההתגלות, הינו הרגע האותנטי
הראשון של האדם שהתחבר מחדש ליכולתו ליצר משמעות. הרגע שאחרי
השוק. רגע ההתגלות עצמו אינו רגע אותנטי כי לא ניתן לחבר לו כל
משמעות ואין האדם יכול לומר עליו איזשהו דבר. זהו רגע של ריק
צרוף, כאשר ריק הינו המקום אליו אפשר רק ליפול לאינסוף, ומה
שמונע את הנפילה הם המילים שפורצות פתאום במטרה להבין, המילים
שפורשות רשת הצלה של משמעויות וכל רגע ההתגלות הופך למסע של
שחזור. הדבר דומה לטיסה. הנפילה אל העולם במידה והמטוס מתרסק
היא נפילה אל הריק (למרות שיש שם עולם). ברגע זה קורסות כל
המשמעויות קרי המטוס. המטוס מהווה עבורנו את ההגנה מפני העולם,
שאותו המטוס חוצה, מפני המגע עם העולם כי מגע זה פרושו מוות.
כך גם השפה כמו המטוס ברגע שהיא מתרסקת ומתפוררת המגע עם
ההוויה הוא נטול כל הגנה, מסוכן ואולי פרושו מוות.
ככל שמהלך השיחזור מתבסס הוא הופך מהסבר לפרשנות. פרשנות היא
מצב של סמיכות החוויה. במצב הפרשני מתעבה חווית ההתגלות לכדי
חוויה סמיכה שנובעת מעודף משמעויות. עודף זה מייצר חוויה
אינטלקטואלית. החוויה האינטלקטואלית הינה המשך מסע השחזור, אך
בגלל דחיסותם של המשמעויות וגודש המלל, אין חוויה זו נמצאת
בקשר או מייצגת את חווית ההתגלות הראשונית. אין היא אפילו
נמצאת בקשר או מייצגת את הרגע האותנטי הראשוני, הרגע בו משתקמת
השפה והסבר ראשוני מנסח עצמו על מנת לשחזר את רגע ההתגלות.
הפרשנות או החוויה האינטלקטואלית אינה מייצגת בסופו של דבר את
העולם, את ההוויה הטהורה כמות שהיא, אף לא את הרגע האוטנטי
הראשון שבה מיד לאחריה. הפרשנות מייצגת את האדם ברגעי טיסתו,
כאשר נופו הקפוא והמאיים של העולם ניבט מבעד למגן של זכוכית
ומתכת, והידיעה הברורה שמבט זה קצוב מבחירה. הפרשנות היא מעטה
המגן של האדם מפני ההוויה, היא גם באופן פרדוקסלי סיבת בורותו
להבנת העולם.
כדי להבין את העולם צריך האדם להישאר ברמת ההסבר של הרגע
הראשוני בו השתקמה השפה. האם דבר זה אפשרי. מה ניתן להבין על
רגע ייחודי בו מתרסקת השפה באמצעותם של מספר סימנים בודדים?
הרי ההסתפקות בהסבר מעצימה את התעלומה, ועלולה להפוך את חווית
ההתגלות למופע סתמי. הנה דוגמא למשפט שיכול להיות נפוץ אחרי
רגע של התגלות: הרגשתי שאני נוגע ביופי. גופי כמו נשאב לעבר
הלא נודע ורטט רב עוצמה חלף בגופי. וכך הלאה וכך הלאה יכולים
להראות משפטי ההסבר הראשונים, כאשר המילים יופי, יופי עילאי,
פחד, צמרמורת וכו' תחזורנה על עצמן.
במקום בו נכשל ההסבר המילולי, כשל שיכול להפוך את חווית
ההתגלות לסתמית, יכולה לכאורה להיכנס האמנות.


פרגמנט: 2

האמנות יכולה להיות מקור להתגלות.
האמנות יכולה להיות רגע אותנטי המשקם את השפה.
האמנות יכולה להיות חוויה אינטלקטואלית סמיכה קרי מקור לפרשנות
או פרשנות כשלעצמה לרגע אותנטי ראשוני.
את סיווגה של יצירת אמנות כזו או אחרת לאחד משלושת המצבים קובע
מצבו ההינתנותי של האינדיבידואל כשהוא בה במגע עם היצירה
האומנותית.
מתי מתרחש ברגע של התגלות? האין הוא רגע של נפסדות. רגע של
הישמטות. המצב הפרשני מעביר את האדם מנקודה לנקודה בחייו
היומיומיים ומצב זה מחייב את האינדיבידואל להיות במצב של
דריכות מתמדת. רגעי ההתגלות חולפים על פנינו כל הזמן וכל רגע
כמו להקות ציפורים נודדות שאין איש טורח להרים את ראשו ולהרים
אליהן מבט. התגלות היא מצב שאינו מצריך סיבה  או עניין מיוחד.
התגלות היא תקלה במיון. היא פריצה של סדרי עדיפויות פרשניים,
של מערך ההסברים לפרשנויות של תופעות, היא חציה ליניארית ישרה
ללא כל הפרעה, של מערכי פרשנויות. Breach, קרע, במערך
המשמעויות במעטה המשמעויות העבה שבתוכו אנו נעים. קרע כזה
מתרחש בדרך כלל בזמן של עייפות, דיכאון, חלימה בהקיץ, בזמן של
רגישות יתר. הקרע הזה מתרחש במצבי גבול קיומיים בהם האדם חש
שלא באמצעות השפה את היותו נפסד, היותו נתין ממורמר וזועם
בממלכת הניוון של הבריאה.
יצירת אמנות שמגרה את תחושת נפסדותו של האדם ומובילה אותו למצב
קיומי גבולי שיכול להסתיים בהתגלות - היא יצירת אמנות טובה.


פרגמנט: 3

האם יכולה להתרחש התגלות אלוהית?
אם אנו טוענים שהתגלות היא מצב קיומי שחורג מהשפה והמשמעות האם
ניתן להתייחס להתגלויות שמדווחות בכתבי הקודש כאל התגלויות
לשמן, או שמא אלו אך ורק שחזורים ויותר מכך אלו הן בעצם
פרשנויות של התגלויות. הרי המשמעות שלהן עצומה העושר השפתי
והמטפורי עודף, האם זו התגלות? זה אפילו לא מצב אותנטי ראשוני.
הנביאים מדווחים את דבר האל אז יש לנו מצב שהאל הוא דובר השפה
האנושית מצוי בסבך משמעויותיה, מדוע עליו לגלות עצמו כבר במצב
הפרשני שפרשנות היא מצב של חוויה אמצעית דחוסה שמרחקה מההתגלות
עצמה רב. מדוע האל מגלה עצמו דרך חוויה אינטלקטואלית? והרי יש
סתירה בין החוויה של ההתגלות האלוהית לחוויה האינטלקטואלית אלו
הן שתי קצוות שיש ביניהן פער רב ואולי אף ניגוד. הטענה שהאל
מעונין לחשוף את עצמו ברגע מסוים עם מסר מסוים באמצעים הנגישים
לאדם, קרי שפה ומשמעות, מובילים למסקנה שהתגלות היא או עניין
אינטלקטואלי, רציונאלי, או שהנביאים או כל בעל התגלות אחרת
חווה התגלות כזו או אחרת, עסק בשחזורה של ההתגלות קרי ניסה
להסביר אותה לעצמו ויצר עבור עצמו רגע אותנטי ראשוני ולאחר מכן
הוא העביר אותה הלאה להמונים, אך כשההתגלות הועברה הלאה
להמונים היא כבר הייתה פרשנות. הייתה בה עודפות גדולה של
מטפורות, משמעויות ושאר כלים לשוניים עזי מבע. כשההתגלות
הועברה להמונים היא הייתה כבר בשלב שחזור מתקדם - היא הייתה
פרשנות, חוויה אינטלקטואלית המתרחקת מרגע ההתגלות הטהור עצמו.

מה העבירו אלינו הנביאים באשר הם, את דבר האל כשלעצמו? או את
מסע שחזורו של דבר האל קרי את פרשנותם האישית?
האם דברי אלוהים אי פעם בתולדות האנושות עברו והגיעו לקהל
שומעיהם כמו שהם?
טענת הצינור. הנביא או חווה ההתגלות כמדיום.
טענה זו אם יש בה אמת כלשהי, אינה סותרת דבר מפעולת השחזור. גם
אם האל שם את הדברים בפיו של המדיום, הרי שהנפילה אל הריק,
המפגש הטהור עם העולם, מתבצע בעת ובעונה אחת עם השחזור השפתי.
המדיום אינו מתרוקן מכוחותיו השפתיים והאינטלקטואליים, אינו
מתרוקן מעצמו שאם כך הוא הדבר הרי שהוא הוא האל והרי אין הדבר
כך. לאורך כל שלביו בהיותו מדיום נשאר המדיום אדם עם כוחות
נפשו ועם נפשו על כל יכולותיה השפתיים האינטלקטואליים הכוחות
ליצור תחביר, לבנות משפטים ומשמעויות. עם כל כוחותיו ונפשו
נכחדים ומפנים את מקומם למען האל הרי שאו שהוא האל עצמו, ואם
כוחותיו ונפשו נגוזו לשמן, הרי שאלוהים בורא אותו מחדש ובעצם
בכל פעולה של מדיום אנו עדים גם לבריאה מחדש של האדם המדיום,
בעת חזרתו לדבר את דבריו הרגילים.
אלוהים האם אתה באמת בקשר איתנו?
האם יכול אתה להיות בקשר שכזה?
האם אנו יכולים להיות בקשר טהור עם האל?
האם אנחנו בקשר לא יותר מאשר עם הפרשנות שלנו לדברי האל ובעצם
אנו בראנו את עולמנו בסופו של עניין במסגרת תהליך אבולוציוני
ארוך, סתמי, אכזרי וחסר פשר?
האם יתכן שמשורר יקבל את השראתו מהאל ומלל כה עז ועשיר מתרכב
ברוחו כך מעצמו בלא שליטתו האינטלקטואלית של האדם כפי שטוען
אפלטון באיון? אם האדם הוא רק כלי משחק, צינור וכו' מדוע זקוק
האל דווקא לו להתגלויותיו? האם הוא בוחר באדם המסוים בין היתר
בגלל כשרונותיו התחביריים, הלשוניים? הרטוריים? והרי אם בחר בו
בשל אלה מדוע לא נאמר שההתגלות כבר הייתה צפונה ומובנית באיש
הנבחר כבר בלידתו מעצם תכונותיו המסוימות? ואם הייתה התגלותו
של האל צפונה מראש בקרביו של האיש עקב יכולותיו הרטוריות הרי
שאז ההתגלות מסתפחת לה תחת תהליכו הסתמי, המקרי, חסר האבחנות
של האבולוציה הדרווינית.
ומה בדבר אישיותו המוסרית של אותו צינור המעביר את דברי האל
או כל ישות אחרת? האם יש לכך איזושהי משמעות? אם הוא צינור הרי
מדוע שההתגלות לא תעבור דרך עץ, פרח או שיח, או חיה חביבה כמו
כלב, עז או פרה רחבת עיניים. הרי ידוע שחיבתם הגדולה של בני
האדם לתמימותם של החיות יכולה להיטיב את הקשב אליהם. אז הצינור
צריך שיהיה דמות מוסרית או לא?