אהובי לבן כנף, נגלה לי
עם עלות השחר,
על גופו פלומה רכה, סמוקת גוון,
אודם מקורו במקורי נוגע
וזנבו, זהב נוצה, נישא אל-על.

חוטים של אור טוו בי את קורם
בצל ענפי אילן גבוה,
כדור של אש הצית את העולם
ואת שכרון אהבתי.

אהובי, לבן כנף, נשא כנפיו
עם ערב,
את קני הותיר יבש ומיותם,
נוצת זהב קטנה הותיר לי למזכרת,
ושיר אחד, שאת מיליו כתב:

"נווד אני, כנפיי חצו ימים וארץ
וכל החלד לי הוא בית,
אך את לבי השארתי לך עבוט,
נא קבליהו למשמרת."

אהובי, אפור כנף, נגלה לי
בחלוף הזמן,
פלומתו סמוקת גוון נשרה מנדודיו,
וזנבו, זהב נוצה, כה דהה מדרך,
אך אודם מקורו לי עדיין שר:

"יפתי לבנת כנף, עייפתי מנדודיי,
בחיקך מצאתי בית,
מכל אהבותיי, שמתי בך מבטח,
והעבוט - שלך הוא לעולם".