האבא שלי.
אני מרגישה שאיבדתי אותך.
עברו 10 חודשים מאז שעזבת, מאז שיצאת לי מהחיים וכן, אני קוראת לזה ככה כי זה
מה שזה.
יוצא לך לפעמים לחשוב על החודשים האחרונים שלך בארץ איתי? על השעות האחרונות
שלנו ביחד לפני שטסת? על הסוף שבוע שנסענו עם נטע לצפון? אתה זוכר איזה כיף
היה לנו? שלושתינו, כמו פעם שהיינו קטנות והיית לוקח אותנו כל סוף שבוע לטיול
אחר, כמה כיף היה לנו ביחד, איזה דברים עשינו. אני לא חושבת שילדים אחרים זכו
למתנה כזאת מהאבא שלהם.
מצד שני אני לא חושבת שהאבא של ילדים אחרים עובר לגור בחו''ל עם המשפחה החדשה
שלו יום אחד. לכל החיים.
אחח כמה שאני מתגעגעת אלייך.
לפעמים שאני נמצאת במקומות מסויימים שמזכירים לי אותך אני לא יכולה לעצור את
הדמעות. אני כל כך מתגעגעת לרעיון שיש אבא בארץ וכבר שכחתי מה זה, שכחתי איך
זה לחיות איתך באותה מדינה, במרחק נסיעה, לא טיסה.
עברו 3 חודשים מאז שדיברתי איתך פעם אחרונה.
זה כואב לי אבא, אתה יודע כמה בכלל? אולי אתה צודק וזה בעצם באשמתי, אולי אני
לא משתדלת מספיק לשמור איתך על קשר, אני לא עושה כל מה שאני יכולה, אבל זה קשה
לי, קשה לי כל כך.
ואני אוהבת אותך, אני, רותם, הילדה הקטנה שלך.
רוצה שתחזור להיות קרוב אליי, להרגיש אותך מחבק אותי.
אתמול חלמתי חלום.
רק שהתעוררתי הבנתי מה חלמתי, הבנתי את המחשבות שלי.
בחלום היינו אני אתה ואמא בשדה ירוק, רצנו צחקנו ונהננו, חיבקת אותי, אהבת
אותי ואני צחקתי, הרגשתי אותך, אני זוכרת שחייכתי, אני זוכרת ששמחתי, עד
שקלטתי שזאת שם בשדה זאת לא אני, מישהי אחרת רצה וצוחקת איתך.
התעוררתי בדמעות, איך זה שמישהי אחרת, ילדה אחרת תיהיה שם איתך, היא ולא אני?
אני לא רוצה להתרגל לחיות בלעדייך וזה בלעדייך, זה בלי האבא שלי, האבא המיוחד
שלי.