ישבתי לי, על הספסל בגן הציבורי.
יושבת ומסתכלת...
מסתכלת על האנשים המבוגרים שיושבים כמה ספסלים לידי, ומשחקים
שש-בש,
מסתכלת על הזוגות, שמסתובבים מחובקים,
על הזוגות שיושבים על ספסל ומדברים, ממש כמונו- פעם.
מסתכלת על השמיים, נקיים מעננים, נזכרת ביום שישבנו על אותו
ספסל שאני יושבת עליו עכשיו, גם באותו היום השמיים היו נקיים
מכוכבים, ואותם אנשים שיחקו שש-בש, התיישבנו על הספסל הזה,
ודיברנו, מדי פעם הגנבנו נשיקה ממש כמו הזוגות שיושבים עכשיו
בגן, שעליהם אני מסתכלת.
נזכרת בנו.
נזכרת שוב ושוב באותו הלילה, הלילה ששינה הכל.
ישבנו הסתכלו אחד על השני ודיברנו, הסתכלנו על השמיים, ודיברנו
על הכוכבים, כמה שהשמיים יפים כשהם בלי עננים, נזכרת באותה
שיחה.
השיחה ששינתה הכל.
דיברנו כמה שהחיים שלנו השתנו בשנים האחרונות, מאז שהכרנו,
ואמרת לי שאתה צריך שינוי נוסף, בהתחלה לא ממש הבנתי למה אתה
מתכוון, לאט לאט הכל התבהר והבנתי שזה הסוף בינינו.
לפני שהספקת להגיד לי את זה במילים שלך, פשוט קמתי, והלכתי
משם.
לא רציתי לשמוע את המילים יוצאות לך מהפה.
ברגע שהבנתי שזה מה שעומד לקרות גם אם אני ישאר וגם אם אני
ילך, החלטתי לבחור באפשרות השניה- ללכת.
קמתי מהספסל והתחלתי ללכת לכיוון ביתי.
אתה כנראה הבנתי שאני יודעת לאן השיחה הייתה אמורה להוביל,
ורצת אחריי, רצית ללוות אותי.
אבל לא עניתי, ופשוט התחלתי לרוץ.
הגעתי הביתה.
נכנסתי לחדר שלי, טרקתי את הדלת ב"בום" גדול ונעלתי את עצמי
בפנים.
נשכבתי על המיטה, דחפתי את הראש בין שתי כריות ונרדמתי.

והנה אני עכשיו יושבת על הספסל נזכרת בהכל, זה עושה לי קצת רע,
לחשוב על הלילה הזה, אבל אני- אני כבר התגברתי, אני המשכתי
הלאה.