לפעמים, החגיגה נגמרת
כולם כבר עזבו
קהל המוזמנים, עובדי הבמה
והתאורנים
נותרתי אני
והדף הריק
לא נותר בי דבר
להגיד או להוסיף
שעוד לא אמרתי
או הרגשתי
לא נותר בי דבר
מלבד הדממה
לפעמים, כשהחגיגה נגמרת,
זלגו כבר יותר מדי דמעות,
כבר לא מאמינה לקלישאות
לפעמים, כשאין בי עוד כוח
לוקחת אני דף ועט
וכותבת,
כותבת ריקנות
כותבת אובדן,
מילה אחר מילה
רושמת אני,
לא כדי לשכוח,
אלא כדי לזכור
שבריר שנייה
ואפילו יותר
של מחשבה
אמנם, לא עליזה,
אך מחשבה
על תקופה קצרה
שהיתה לי איתכם
ואתכם...
יש עוד שאיבדתי, אך על מי שחשבתי שכתבתי את השיר הזה הם סבי,
יעקב (אופו) ויהודה דודי, זכרונם לברכה. |
