אני נוסע במכונית בליל הקיץ החם, המזגן מלטף אותי וברדיו מתנגן
לו שיר רגוע של דיוויד בואי כמדומני. אני מרגיש שלווה ורוגע.
כבר הרבה זמן שהמים סוערים בי מבפנים ואני אפילו לא יודע למה,
אבל היום, ממש ברגע זה אני שליו ונינוח ושלם.
חוזר למקומות נשכחים שלא נגעתי בהם מזמן. חופר עמוק בניבכי
הנפש ורואה דברים אחרת, מפוכח יותר, צלול יותר. החוסר שהיה בי
הושלם. תגידו בוודאי שזהו שוב המסע אחר חיפוש האני, אבל זה ממש
לא. כי תמיד ידעתי מי אני, והתודעה שלי היתה איתי תמיד, אבל
המים סערו. הגוף צעק והנפש בערה.
לקחתי לעצמי כוס מים קרים התיישבתי מול החלון, נותן לרוח לפרוע
את שערי וללטף את פני, ולראשונה הצלחתי לחשוב מחשבה אחת בלבד.
רק אותה, בלי הפרעות, בלי שישר יקפצו עוד עשר מחשבות אחרות
ויטרידו אותי, בלי שארצה לעשות עשרה דברים ביחד. רק מחשבה אחת,
צלולה, טהורה, סתמית.
כנראה הכל החל בפעם הראשונה שהמוות עבר לידי. או אז היה השינוי
הראשון והמטמורפוזה החלה. זה היה כשאורון מת. הוא הרים נפל
שהתפוצץ לו בידים. רסיס קרע לו את העורק הראשי בצוואר ולא יכלו
להציל אותו. וניסו, הו כמה שניסו, עשו הכל נכון, אבל גם זה לא
הספיק. מצאתי את עצמי בסיטואציה לא טבעית לילד בן 18. בן 18
לעזאזל. אתה רוצה לבכות אבל אסור. עכשיו אתה צריך להיות חזק
בשביל החברים. כי אתה מחזיק מישהו בן הידיים, והוא מתפרק
לרסיסים. אז אני צריך להיות חזק בשבילו. אני כבר אבכה אחר כך,
לבד, שלא יראו. שיחשבו שאם אני חזק אז גם הם יכולים. והחיים
אכן המשיכו. ואולי זה טיפה אנוכי מצידי להזכיר את המקרה הזה,
כי לא כל כך הכרתי את אורון. אבל אני אזכור אותו לעד. הוא תמיד
יהיה איתי. ובפעם הראשונה בחיי ראיתי את החיים.
אתה מתחיל לחיות ומבין שאתה צריך להיות אתה. לחיות את הרגע.
לחיות היום. ואז זה קרה שוב. ליאור מת. איזה בן זונה אחד הכניס
לו טיל בול בעמדה. העמדה שעד לפני חודש וחצי אני הייתי בה. אני
הרגשתי את הקירות שאינם עוד, אני פרשתי את רשת ההסוואה שאמורה
הייתה להסוות את העמדה. אני הייתי מבקר קבוע בעמדה. אז אתה
מתחיל לחיות את החיים. להריח את הפרחים, להסתכל על אנשים
בעיניים.
ומתוך כל זה יצא שניסיתי לרוץ מהר מדי וחזק מדי. פספסתי את כל
הרעיון בגדול. אז כן, הייתי אני ולא התביישתי יותר בכלום. אבל
ניסיתי להספיק הכל ולא הספקתי כלום. תפסת מרובה- לא תפסת, כמו
שאמרו חכמינו. כנראה שרק הצטרפתי לריצה ההמונית של כולם, פשוט
אחרי משהו אחר.
והיום אני רגוע, שליו ונינוח. נותן לחיים לחיות אותי. נותן
לזמן לסחוף אותי ולאמץ אותי לחיקו. היום אני יודע שאני חי. אני
חי את הרגע ,וחי את היום, ועוצר כדי להריח את הפרחים. אבל הכל
לאט, הכל בסלואו מושן. כי להספיק הכל זה לא מספיק, אתה צריך גם
באמת להיות איפה שאתה נמצא, ולא כבר לחשוב על המקום הבא שתלך
אליו. הגוף וההוויה שלך צריכים להיות באותו מקום. לא היה מספיק
שמצאתי את עצמי וידעתי מי אני ומה אני רוצה. הייתי צריך גם
לשכוח מי הייתי. הייתי צריך גם ליצור לעצמי פאזה משלי.
והיום אני בטוח. היום אני שקט. היום אני יכול להיכנס לעיר
ההומה אדם, לעיר הרועשת והמהירה, ולדעת שבתוך כל זה יש אותי.
ואני בקצב שלי הולך. ואני בקצב שלי חי. ואני שומע את השקט
שלי.
ועכשיו, אני יכול להעלם אל תוך הערפל ולהתפוגג אל המציאות שלי.
בלי לפחד, בלי לחשוש. להעלם כלא הייתי.
ולדעת שכן.
ולדעת שגם אחרים יודעים שכן.
ולהבין.
כל אחד חי בזמן משלו. בכל אחד מאתנו יש לב שונה, והוא פועם
בקצב משלו. קצב החיים הייחודי לו.