"מה זאת אומרת אוהב אותך יותר מדי? מה השתגעת?"
"לא , פשוט אתה חונק ואי אפשר לנשום ואני לא רוצה לפגוע בך כי
אכפת לי יותר מדי ממך"
"את והיותר מדים שלך פעם אחת תקלטי שזה ככה, וככה זה טוב, וטוב
זה מותר, הבנת, טוב זה מותר, גם לך"
"אל תגיד לי מה אני צריכה, אני יודעת טוב מאוד מה אני רוצה"
"לא, את יודעת אולי מה את צריכה לרצות,  אבל בשום שלב בחיים
שלך לא ידעת מה את רוצה או מה את צריכה, וכשמישהו כבר היה שם
בשבילך והיה מוכן לתת הכל בשבילך אז זרקת את זה"
"כי ככה אני וזהו זה"
"אז זהו שלא, ככה את מאלצת את עצמך בשביל צורך קדום וסדיסטי
שבתוכך ואז שוב המרדף אחר האושר מעסיק אותך , את אוהבת את
המרדף והחיפוש והאומללות אבל לא את האושר והפיסגה"
"תפסיק לנתח הכל"
"אני רק אומר מה שאני מרגיש כמו שאני אוהב אותך , כן למרות
הכל, אני אוהב אותך, כדי לך לנסות פעם אחת"
"מה, להגיד מה שאני מרגישה?"
"לא , לאהוב"
-שתיקה-

ככה התחיל היום שלי, בלי רגע של מנוחה או נורמליות, ישר לתוך
המים, ישר לתוך האי שפיות ומערבולת התחושות והמחשבות. אז צללתי
פנימה, אפילו שכחתי לנשום עמוק לפני ולהכניס קצת אוויר
לריאות.
אחר כך הלכנו לאכול משהו והתנהגנו כאילו כלום לא קרה, אבל
ידענו שכן. ככה היו החיים שלי ושלה, ריב שתיקה ואז הכחשה. כיף,
נשיקה ואז שכחה. טירוף, אהבה ואז שינה. זה היה בסדר לתקופה
מסוימת אבל אז הכל השתנה, אז הכל התעוות ונהיה שונה ואחר ולא.

"תגידי, אני נראה לך אדיוט?"
"לפעמים, למה?"
"אני לא צוחק עכשיו, מה חשבת לעצמך שאני לא אגלה?"
"תגלה מה?"
"מה את משחקת לי תמימה עכשיו? מה נהיית כזו עז פועה? משחקת
כאילו כלום לא קרה?"
"על מה אתה מדבר?"
"אני מדבר על שאול, חשבת שאני לא אגלה"
"זה לא אשמתי זה לגמרי הוא, הוא הביא את זה על עצמו"
"ההורים שלך לא תפסו אותך כשהיית קטנה הא? פשוט זרקו אותך
באוויר ונתנו לך ליפול על הראש. זה ההסבר היחידי שאני יכול
לחשוב עליו, או זה או ששוב היית על משהו מקולקל"
"אבל קברתי אותו בחצר, אף אחד לא יגלה, וגם לא אחד לא יהיה
אכפת כי הוא מחוץ לארץ והמשפחה שלו שם והוא לא דיבר איתם כבר 8
שנים גם ככה"
"ומה עם החברים"
"לא היו לו"
"באמת?"
"כן, כי הוא היה מתנשא כזה ולא רצה להכיר או לגעת באף אחד, אף
אחד לא הכיר אותו וגם לא רצה להכיר אותו, הוא היה אנטיפט
מתחסד, ובגלל זה גם הרגתי אותו"
"רצחת את רוצה להגיד"
"גאלתי מייסוריו יהיה נכון יותר, הקיום האומלל שלו לא הצדיק את
עצמו"
"אבל אני אהבתי אותו"
"נו אז, אתה אוהב גם אותי לא?"
-שתיקה-

איך פתאום היא חזרה לזה, פעם ראשונה שאנחנו מדברים על זה, אבל
בשביל זה לרצוח, לא יכולת לשלוח גלויה, פרחים, מברק מזמר.
יכולת לשרוף לי את הדירה, גם את זה הייתי מבין אבל רצח? בדם
קר? לאן הגענו?

"לאלנבי"
"מה?"
"שאלת לאן אני רוצה ללכת אז עניתי, לאלנבי"
"אה כן, מצטער לא הייתי איתך לרגע"
"אז תתעורר, טוב מתוק קטן שלי"

מתוק? קטן? שלי? מאיפה זה בא, מה קורה כאן? עכשיו הייתי סגור
על זה, היא השתגעה לגמרי, ולא שלפני זה היא היתה בסדר או משהו
כזה, אבל זה עובר כל גבול, לא ניתן לזה להמשיך. החלטתי וביצעתי
באותה נחישות. דם אתן תחת דם.
האצתי עם המכונית, לחצתי עד הקצה את הדוושה והבטתי בה שוב.

"מה אתה עושה?"
"נוסע לאלנבי"
"אבל למה כל כך מהר?"
"תמיד אמרתי לך לשים חגורה, אבל את לא, הכי חכמה בעולם, הנסיכה
שלנו לא תשים חגורה"
"מה הקשר, מה אתה מנסה להפחיד אותי"
"לא"

כשנכנסו בקיר לא היה לה שום סיכוי, היא עפה היישר מהשמשה כל כך
רחוק, שהיינו בדיזינגוף והצלחתי להטיס אותה כמעט עד לאלנבי,
כמו שהיא רצתה. לשוטרים סיפרתי איך התחמקתי מהילד ברגע האחרון
ואיך הוא ברח בבהלה. כמה זה קל לעבוד על שוטרים. גם יצאתי
גיבור וגם זאת הפעם האחרונה, אבל באמת אחרונה, שמישהי מתעסקת
עם  הצב שלי.