"עדן, בואי לפה!"
"לא רוצה!"
נאנחתי. בייביסיטר יכול להיות כ"כ מתסכל לפעמים. "למה לא?"
"ככה!"
"ככה זו לא תשובה" זרקתי לה בזמן שניסיתי למצוא דרך עוקפת
להגיע אליה. השדה הקטנה הזאת מוכשרת בטיפוס על עצים, אני חייבת
לציין. הסתכלתי עליה, יושבת שם למעלה על הענף, מחבקת את הגזע
הרחב ומוציאה לשון. הקוקו שלה התנודד מצד לצד. אחד הדברים הכי
חמודים אצלה, זה הקוקו שקופץ ככה, לא משנה מה היא עושה. שיער
כזה יש רק לילדים קטנים. חייכתי.
"אם תרדי, אני אראה לך קסם" שיניתי טקטיקה.
"קסם?" העיניים שלה נפקחו, ותוך שניות היא כבר הייתה למטה,
לידי. "איזה קסם?"
חייכתי שוב. עכשיו רק צריך להרחיק אותה מהעץ הזה, והכל יהיה
בסדר. "בואי ותראי", הושטתי לה יד, ומשכתי אותה בעקבותיי, לצד
הרחוק מהעץ.
התיישבתי על הדשא בגינה, והיא התיישבה לידי, "איזה קסם?" שאלה
שוב. הסתכלתי עליה. כולה ילדה בת שלוש, וכבר יודעת להשיג מה
שהיא רוצה מכולם. צריך לחנך אותה קצת. "זה קסם מגניב," הבטחתי
לה ושלפתי מהתיק שלי מיכל קטן של בועות סבון.
עדן הביטה במיכל בבוז. "זה?" שאלה. "זה לא קסם. זה בועות סבון.
כל תינוק יודע".
"לא, לא," התעקשתי. "יש פה קסם. חכי ותראי". חייכתי שוב,
והפרחתי לאוויר כמה בועות קטנות. לרגע נראה שעדן נשבתה ביופי
שלהן. היא הסתכלה בהן, בועות סבון בגדלים שונים, מסתחררות ברוח
הקלה שנשבה, מבהיקות בצבעים שונים לאור השמש. אני עצמי כבר
התחלתי לחייך, בועות סבון עושות לי תמיד טוב. יש בהן משהו יפה
ומרגיע. הנצנוץ הבלתי פוסק שלהן... זה עושה טוב כזה, כיף שכזה
מבפנים. כמו סמים, רק שפה זה היי טבעי ובריא הרבה יותר. אני
והחבר'ה כבר מזמן הפסקנו עם הג'וינטים. בועות סבון זה הרבה
יותר ממכר.
עדן המשיכה להביט בבועות שריחפו להן, ואני עצמתי עיניים
ונזכרתי בפעם הראשונה שלי, במפגש הראשון שלי איתן...

הייתי בערך בגיל של עדן, אולי אפילו פחות. אח שלי קיבל מיכל
קטן במתנה אחרי שהוא זכה באיזו תחרות טיפשית באחת ממסיבות
היומולדת הטיפשיות האלה. הוא שיחק עם זה קצת, ואני ישבתי לידו
על השטיח, מהופנטת מהבועות. בסופו של דבר אמא אמרה שזה מלכלך
לה את השטיח, והוא הפסיק, סגר את המיכל והשאיר אותו על
השולחן.
והוא לא נשאר על השולחן למשך זמן רב מדי...
משכתי את המיכל אליי, והפרחתי כמה בועות. זה גרם לי להתחיל
לצחוק ולהיות מאושרת, כמעט מיד. אח, בועות סבון. האושר
העילאי... כל כך נהניתי, וסיימתי את כל המיכל תוך שעה בערך.
אחר כך הייתי כל כך בהיי, שלא היה אכפת לי יותר מכלום, גם לא
מהצעקות של אמא כשהיא ראתה כמה לכלוך השארתי לה על השטיח.

אחרי הסוטול הראשון ידעתי שאני חייבת להשיג עוד מיכל. אז עשיתי
כמה פרצופים חמודים, והאחים שלי קנו לי במתנה. ואז עוד אחד,
ועוד אחד... עד שהגעתי לגיל שהייתי מספיק גדולה כדי ללכת לחנות
לבד ולקנות לעצמי, בדמי הכיס שקיבלתי. בהתחלה מיכל אחד קטן
הספיק לי לשבועיים. אחר כך לשבוע, ויותר מאוחר הייתי מוצאת את
עצמי מבקשת עוד שקל פה ושקל שם מההורים, כי הייתי חייבת להשיג
עוד מיכל. זה היה כאילו שהבועות דיברו אליי, הבטיחו לי שיהיה
כיף, ואני התפתיתי להבטחות המנצנצות שלהן.

כשגדלתי קצת, שמתי לב שאנשים פתאום לא מקבלים את זה בעין יפה.
בעיקר מבוגרים. מה ז'תומרת, בועות סבון זה רק לילדים! אז
התחלתי להיזהר, והסתרתי את זה מאחרים. בדרך כלל, כשהרגשתי את
הצורך הזה בבועות, מצאתי לי זמן שקט ומקום ריק, כזה שבו אף אחד
לא יראה אותי ויעיר לי. וזה עבד די טוב, רוב הזמן לפחות.

פעם אחת הייתי קצת לא זהירה, ואמרתי משהו על הבועות ליד חברה
שלי. היא הסתכלה עליי במבט קצת מוזר, ואחר כך חייכה. "גם את
עושה את זה?" היא שאלה. "חשבתי שאני היחידה!" הוקל לי לשמוע
אותה, ושתינו פרצנו בצחוק קולני. אחר כך החלטנו להפריח קצת
בועות ביחד בגינה שלה. אבל, איך לא, התברר שבדיוק נגמר לה
המלאי. המיכל שלי נשאר בבית באותו היום, אז החלטנו לשנס
מותניים, ויצאנו לקניון הקרוב, לקנות מיכל או שניים.
כשהגענו לקניון, נכנסנו ישר לחנות הצעצועים הגדולה, וקנינו לנו
שני מיכלים. יצאנו מהחנות מאושרות, ולא יכולנו להתאפק. היינו
חייבות להפריח קצת בועות, זה היה כמו קריז. שאבנו אומץ אחת
מהשנייה, והסתובבנו בקניון, מפריחות בועות סבון להנאתנו.
ההשפעה הייתה מיידית, אנחנו התגלגלנו מצחוק, והאנשים שלידנו
הסתכלו עלינו כמו על משוגעות. לנו לא היה אכפת, והמשכנו
להסתובב, מפיצות בועות של אושר בכל מקום. לאט לאט שמתי לב שחלק
מהאנשים מגיבים בצורה שונה. מחייכים בסתר, והעיניים שלהם נמשכו
כמו מגנט לבועות המרחפות. והיו כאלה שאפילו אמרו לנו להמשיך,
ולא רק ילדים! נדהמנו קצת, אבל המשכנו להפיץ את האושר הפרטי
שלנו...

עם השנים שמתי לב שזה נהיה מקובל יותר ויותר. בועות הסבון
הופיעו עוד ועוד, ברחוב, בטלוויזיה, ואפילו בקרב חברים נשמעו
מדי פעם שיחות על הבועות האלה, שגורמות לכולם לחייך. השיא היה
באחד הפסטיבלים האחרונים, שהייתי בו עם חברים שלי, שמעולם לא
דמיינתי אותם מתלהבים מבועות סבון. בשלב מסוים מצאנו את עצמנו
יושבים וצוחקים, ואחת הבנות הלכה וקנתה מיכל קטן של בועות,
והתחילה להפריח אותן סביבנו. הייתי קצת בשוק שהיא עשתה את זה
במקום כל כך ציבורי וכל כך בולט, אבל מהר מאוד נרגעתי - כולנו
התחלנו לצחוק, ליהנות, לנסות לתפוס את הבועות... היה לנו כל כך
כיף. ואפילו לא הסתכלו עלינו במבטים מוזרים. להיפך, היינו
נורמלים...

צביטה ביד החזירה אותי מהחלומות בהקיץ. עדן נעמדה מולי, מסתירה
את השמש, בפרצוף חמוד ומתחנחן, שפשוט אי אפשר להגיד לו "לא".
הסתכלתי עליה ומצמצתי.
"תעשי עוד בועות..." היא ביקשה בקול חמוד.
חייכתי. ידעתי שעכשיו היא תהיה שקטה ורגועה עד שההורים שלה
יחזרו הביתה. הפרחתי עוד כמה בועות לאוויר, ושתינו התחלנו
להתגלגל מצחוק על הדשא.