הייתי בערך בגיל של עדן, אולי אפילו פחות. אח שלי קיבל מיכל
קטן במתנה אחרי שהוא זכה באיזו תחרות טיפשית באחת ממסיבות
היומולדת הטיפשיות האלה. הוא שיחק עם זה קצת, ואני ישבתי לידו
על השטיח, מהופנטת מהבועות. בסופו של דבר אמא אמרה שזה מלכלך
לה את השטיח, והוא הפסיק, סגר את המיכל והשאיר אותו על
השולחן.
והוא לא נשאר על השולחן למשך זמן רב מדי...
משכתי את המיכל אליי, והפרחתי כמה בועות. זה גרם לי להתחיל
לצחוק ולהיות מאושרת, כמעט מיד. אח, בועות סבון. האושר
העילאי... כל כך נהניתי, וסיימתי את כל המיכל תוך שעה בערך.
אחר כך הייתי כל כך בהיי, שלא היה אכפת לי יותר מכלום, גם לא
מהצעקות של אמא כשהיא ראתה כמה לכלוך השארתי לה על השטיח.
אחרי הסוטול הראשון ידעתי שאני חייבת להשיג עוד מיכל. אז עשיתי
כמה פרצופים חמודים, והאחים שלי קנו לי במתנה. ואז עוד אחד,
ועוד אחד... עד שהגעתי לגיל שהייתי מספיק גדולה כדי ללכת לחנות
לבד ולקנות לעצמי, בדמי הכיס שקיבלתי. בהתחלה מיכל אחד קטן
הספיק לי לשבועיים. אחר כך לשבוע, ויותר מאוחר הייתי מוצאת את
עצמי מבקשת עוד שקל פה ושקל שם מההורים, כי הייתי חייבת להשיג
עוד מיכל. זה היה כאילו שהבועות דיברו אליי, הבטיחו לי שיהיה
כיף, ואני התפתיתי להבטחות המנצנצות שלהן.
כשגדלתי קצת, שמתי לב שאנשים פתאום לא מקבלים את זה בעין יפה.
בעיקר מבוגרים. מה ז'תומרת, בועות סבון זה רק לילדים! אז
התחלתי להיזהר, והסתרתי את זה מאחרים. בדרך כלל, כשהרגשתי את
הצורך הזה בבועות, מצאתי לי זמן שקט ומקום ריק, כזה שבו אף אחד
לא יראה אותי ויעיר לי. וזה עבד די טוב, רוב הזמן לפחות.
פעם אחת הייתי קצת לא זהירה, ואמרתי משהו על הבועות ליד חברה
שלי. היא הסתכלה עליי במבט קצת מוזר, ואחר כך חייכה. "גם את
עושה את זה?" היא שאלה. "חשבתי שאני היחידה!" הוקל לי לשמוע
אותה, ושתינו פרצנו בצחוק קולני. אחר כך החלטנו להפריח קצת
בועות ביחד בגינה שלה. אבל, איך לא, התברר שבדיוק נגמר לה
המלאי. המיכל שלי נשאר בבית באותו היום, אז החלטנו לשנס
מותניים, ויצאנו לקניון הקרוב, לקנות מיכל או שניים.
כשהגענו לקניון, נכנסנו ישר לחנות הצעצועים הגדולה, וקנינו לנו
שני מיכלים. יצאנו מהחנות מאושרות, ולא יכולנו להתאפק. היינו
חייבות להפריח קצת בועות, זה היה כמו קריז. שאבנו אומץ אחת
מהשנייה, והסתובבנו בקניון, מפריחות בועות סבון להנאתנו.
ההשפעה הייתה מיידית, אנחנו התגלגלנו מצחוק, והאנשים שלידנו
הסתכלו עלינו כמו על משוגעות. לנו לא היה אכפת, והמשכנו
להסתובב, מפיצות בועות של אושר בכל מקום. לאט לאט שמתי לב שחלק
מהאנשים מגיבים בצורה שונה. מחייכים בסתר, והעיניים שלהם נמשכו
כמו מגנט לבועות המרחפות. והיו כאלה שאפילו אמרו לנו להמשיך,
ולא רק ילדים! נדהמנו קצת, אבל המשכנו להפיץ את האושר הפרטי
שלנו...
עם השנים שמתי לב שזה נהיה מקובל יותר ויותר. בועות הסבון
הופיעו עוד ועוד, ברחוב, בטלוויזיה, ואפילו בקרב חברים נשמעו
מדי פעם שיחות על הבועות האלה, שגורמות לכולם לחייך. השיא היה
באחד הפסטיבלים האחרונים, שהייתי בו עם חברים שלי, שמעולם לא
דמיינתי אותם מתלהבים מבועות סבון. בשלב מסוים מצאנו את עצמנו
יושבים וצוחקים, ואחת הבנות הלכה וקנתה מיכל קטן של בועות,
והתחילה להפריח אותן סביבנו. הייתי קצת בשוק שהיא עשתה את זה
במקום כל כך ציבורי וכל כך בולט, אבל מהר מאוד נרגעתי - כולנו
התחלנו לצחוק, ליהנות, לנסות לתפוס את הבועות... היה לנו כל כך
כיף. ואפילו לא הסתכלו עלינו במבטים מוזרים. להיפך, היינו
נורמלים...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.