כל פעם זה מפתיע אותי מחדש לגלות שאני כותבת מתוך כאב...
שאני הופכת כהה כשטוב לי.
וכשנהיה לי קצת רע, או לבד, רק אז... אני מסוגלת להתחבר לעולם
הפנימי שלי ולרצות לכתוב...
זה קצת עצוב כי אני אוהבת לכתוב, אבל לא אוהבת רע ולא אוהבת
לבד, ועדיין מוצאת את עצמי אדישה ולא מחוברת כשטוב וחם
וביחד...
מעניין מה קורה לה שם בפנים, למוזה שמתגוררת לה אצלי ברחוב
הפנימי בין הלב והנפש. למה אותה מוזה מנומנמת מתעוררת לחיים רק
כשחסר לי, כשלבד לי, כשעקר... למה זה שהסם המעורר שלה חייב
להירקח בתרכובות של שחור, בדידות ופחד? זה מה שהיא אוהבת? זה
מה שהיא צריכה?
אם זה כך אז אנחנו שונות לגמרי, אני והמוזה. כי אני לא... אני
פוחדת...
ואם אנחנו שונות אז שתעבור דירה ממני פנימה, שתלך ותגור לה
במקום אחר. אני לא רוצה אותה בפנים, אני לא רוצה לבד...
אבל אני כן רוצה לכתוב. אני לא יכולה להפסיק לסחוט את כל
הרגשות שלי עד כאב, עד שיטפטפו מילים. כי המילים שנשפכות להן
ממני החוצה מרפאות אותי. מקלות עלי.

אז למה זה חייב להיות ככה?

וכן אני לבד... כבר חודש. והנה אני שוב מול המחשב קוראת את מה
שכתבתי לפני שלוש שנים מתוך כאב. מתוך פחד.
ואני קוראת גם אתכם! אתם שנעדרתם לתקופות ארוכות, ולאחרונה
חזרתם לכתוב כאב, או אתם שכתבתם מבדידות ונעלמתם...
ואני רוצה לצעוק לכם וגם לי, לצאת נגד ולהילחם במוזות, שתלמדנה
להופיע גם כששמש, שטוב ונעים וביחד.
כי אני אוהבת לקרוא אתכם ואני אוהבת לכתוב,
אבל אני לא רוצה כואב...