ליטל זרקה את האגרטל על הרצפה וצפתה בו בהנאה כשהוא מתנפץ על
הרצפה, ושברי זכוכית וטיפות מים עפים לכל עבר.
זה העלה לה חיוך קטן על השפתיים, חיוך של כאב וסבל, למעשה, אחד
מהחיוכים שיש לה הרבה.
היא השאירה את עידו על הכורסא החומה והישנה שלו, לעשן עוד
סיגריה בשקט ובאדישות שלו, כי ממילא לא אכפת לו מה היא עושה.
הדלת נטרקה מאחוריה כשיצאה מהבית הספק חמים ספק קריר החוצה
לרוח המקפיאה. המעיל השחור והגדול שלה לא חימם אותה מספיק, לא
כמו שחיבוק ממישהו אוהב יכול לחמם, לא כמו שהיא רצתה... אבל
לליטל לא הייתה אף כוונה לחזור פנימה ולחפש חום או חיבוק.
מפתח מסתובב, מעט רעש, ולחיצה על הגז. היא נסעה משם.

עידו סיים סיגריה נוספת בחשיכה של הבית. הוא לא חשב הרבה... על
כלום, הוא התרומם בעייפות מהכורסא החומה שלו והלך למזוג לו קצת
וויסקי כדי להעביר את כל הרגש ואת כל הייאוש.
הרוח דפקה בחוץ, והעצים והגשם השמיעו חורף לכל הסובבים.

ידיים קרות נשלחו באפלה, בטן חשופה מעט, מיטה כפולה.
החלון נסגר כדי לא לתת לרוח להכנס, ושני גופים נצמדו אחד אל
השני בחשיכה. יד נשלחת באפילה, בגדים על הרצפה, חיבוק עירום של
לילה, חיבוק שגורם לדמעות. כל כך נעים כשכבר עצוב, כי לא
מאמינים שדברים טובים אמורים לקרות, כי לא מאמינים בהמשכיות של
מה שיש להם.
ידיים קפואות מלטפות פנים קרות, שפתיים אל שפתיים, מגע שמעביר
זרמים, מול הרוח שמאיימת לפרוץ את החלון ולחדור לחדר.
צמרמורת של קור עוברת, בין כל החום שבחדר לקור שבחוץ, והשמיכה
הכפולה עוטפת שני גופים צמודים.
נשיכות קטנות, נשיקות בצוואר, וידיים קרות שנשלחות לחבק בקור
הזה, נשלחות לחמם ולאהוב, למרות שרגעים כאלה לא אמורים להמשך,
למרות הכל.
עיניים עצומות, ספק חיוך ספק דמעה.
שתי ידיים חסונות מצמידות אחד אל השני, והקור שבחוץ לבסוף חודר
גם פנימה ושובר את הרגעים האלה,
הספק נעימים ספק כואבים של החורף.

(24.10.05)