לאט, לאט מסתמן שהפיתרון הכי טוב זה להפסיק.

המון כאב ברמה הכי עמוקה שיש משתקף לי מול העיניים.
באופן מפליא עם כמה שיש בתוכי כאב הפעם זה לא אני, או שאולי זו
צלמית של הכאב שלי.
הגשם האחרון נפל עלי כמו מראות ענקיות מהשמים, כמו ערמת הבגדים
העבים שמשכתי מהחלק העליון של הארון בחבטה עמומה.
אני משלים עם עובדות שבחיים לא חשבתי שאני אשלים איתן וזה כאב
שאי אפשר להאמין אפילו! זה כאב שבחיים שלי לא הרגשתי.
אני נדהם מהעוצמות מפחד בו זמנית.

לאט, לאט מסתמן שהפיתרון הכי טוב זה להפסיק.

פעם מזמן רשמתי "טיפה גשם ואני כולי הופך להיות רגשני" נראה לי
שזה היה בחורף שעבר.
עכשיו זה כל כך מעבר ליכולות שלי. הכאב שאני רואה מסביבי,
אנשים שהולכים בפיות קמוצים, בגב כפוף, בפנים מרים.
לפעמים קשה לי להבין איך הם יכולים לעשות את זה, איך אפשר
להמשיך כל כך הרבה.
מפחיד אותי לחשוב להמשיך ככה.

לאט, לאט מסתמן שהפיתרון הכי טוב זה להפסיק.

כואב לי בעיניים, מאין לחץ של הדמעות שרוצות לפרוץ החוצה
והעיניים, חומות, סכרים, מונעים את הבלתי נמנע, את הבלתי נתן
לעצירה.
הכל מתברר לי as i speak שאין לי ממש דרכים לצאת מזה.
לפעמים ברגעים כמו אלו אני מרגיש איך הכל נסגר עלי...

לאט לאט מסתמן שהפיתרון הכי טוב זה להפסיק...