ברגע אחד זה קורה.
אתה לוחץ על כפתור, פתאום נדלק לך האור במטבח.
שניה אחת מישהו לא שם לב איפה הוא מדליק גפרור, והתפוצצה תחנת
דלק.
בשניה אחת מתרומם לך טיל לחלל.
מה משותף להכל?
מה משותף לשלושתם ולציור הבריאה של הקפלה הסיסטנית, כשאלוהים
מושיט את ידו אל אדם שחסרה לו רוח חיים?
הניצוץ. ניצוץ החשמל. ניצוץ הבעירה. ניצוץ החיים.
כל החיים שלנו הם ניצוצות שמתחילים פעולות שרשרת.
כל רגע בחיינו הוא תוצאה של משהו ישן הרבה יותר.
ואנחנו בני-אדם, או רצים על אש קטנה או שאנחנו גחלים לוחשות על
ערש דווי במנגל שנגמר.
אבל הניצוץ הוא היפה. השניה הזו שבה לפתע כל האנרגיה מתמצתת
עצמה לדבר כה קטן, כה מבריק.
והניצוץ הזה הוא בהכל.
זו התשוקה לתחביב שממלא אותך בחומר בעירה למחשבה.
זו האהבה לבת זוג שעבורה האש בוערת.
זהו ניצוץ המחשבה. כל-כך הרבה מחשבות, כל-כך הרבה ניצוצות. זה
כמו במצית. מסובבים את הגלגלת, וכל-כך הרבה ניצוצות, אבל מתוכם
רק מעט יתפסו ויהפכו ללהבה.
אך המיוחדים מכל אלו הניצוצות המלווים בדעיכה.
ניצוץ שאדם מרגיש שהוא מאוהב.
ניצוץ כשאדם מבין את חובתו.
ניצוץ כשאדם רואה את סופו.
אלה הם ניצוצות של הבנה, של רגע אחד בו אתה אוחז בעולם ומלואו,
ועוד לפני שהספקת לנשום את זה, הכל כבר התנדף.
כי בסך-הכל, אלו רק ניצוצות.