כאשר קרס המכרה, נתקענו אני והעתיד שלי במרכז המנהרה אותה
חצבנו בחודשים האחרונים.
הבטנו ימינה ושמאלה בחשכה כמעט מוחלטת, כאשר מקור האור היחיד
היה העששית שלי.
לאחר שעלינו על המסקנה כי אין אנו יודעים לאיזה כיוון יש לחפור
בכדי לצאת, התיישבנו שנינו במקום, אני והעתיד שלי, מתוך אקט של
יאוש מוחלט.
"מה עושים?" שאלתי.
- "לא יודע" ענה.
"עוד כמה זמן אתה חושב שנשב כאן?"
- "זה מאוד תלוי" אמר.
הבטתי בו בתמיהה ושאלתי: "תלוי במה?"
- "זה תלוי בהמון גורמים שונים" ענה ללא יותר מדי עניין, כשולט
במצב.
"אילו גורמים?" שאלתי.
- "זה תלוי" ענה.
תחילה חשבתי לשאול אותו במה העניין תלוי, אך נמלכתי בדעתי
והשבתי:
"שמע, בתור העתיד שלי אתה לא יודע הרבה."
- "ציפית ליותר?" שאל, "אני מעט מעורפל מטבעי, האם אני אמור
לדעת, לפי דעתך, יותר?"
"קצת יותר." עניתי, "רק קצת." שתקנו שנינו לרגע והבטנו באדמה.
"אתה לפחות זוכר מאיזה כיוון הגענו?"
- "הזיכרון שלי קצת חלש, אתה יודע - לא התחום החזק שלי."
"לעזאזל" סיננתי.
- "לעזאזל? נשמע מעניין. שקלתי את העניין כבר כמה פעמים,
וייתכן מאוד כי באמת נגיע לשם, שנינו, יום אחד."
הבטתי בו אגב הרמת גבה שלא נראיתה בשל החשיכה, אך הייתה בעלת
משמעות לשנינו.
"אז..." פתחתי בשיחת חולין, "מה אתה מספר?"
- "לא הרבה, אתה יודע. משעמם."
"משעמם?" שאלתי, "ואני דווקא קיוויתי שיהיה מעניין."
- "הו, לא. העבר אולי מעניין, אבל אני? שעמום גמור. שיממון עד
אין קץ." ענה.
התעצבתי קצת לדעת כי עתידי משעמם וכי דווקא העבר, אשר לא היה
ארוך במיוחד, נחשב בעיניו למעניין.
"כמה זמן אתה חושב שהעששית תחזיק?"
- "זה תלוי" ענה.
כבר לא שקלתי אפילו לשאול אותו במה העניין תלוי. רק עלתה במוחי
המחשבה כי האוויר כאן במכרה אינו מיטיב עם החיים וכי העששית
עלולה לקצר את שהותנו הממושכת ובכלל לחסל את עתידי שלי.
להפתעתי, הוציא עתידי ספר קטן מתוך כיסו והחל מעיין בו.
"מה אתה קורא שם?" שאלתי.
- "סתם. איזה ספר מתח, 'תולדות החיים' " ענה.
"אם כן, אני משער כי תצטרך את העששית לצורך הקריאה."
- "כן, ולא." ענה.
"אתה יכול להסביר?" שאלתי.
- "זה תלוי."
"לעזאזל" חשבתי בליבי.
- "שוחחנו על העניין הזה כבר היום. אתה חוזר על עצמך. נסה
לחשוב חיובי. זה לא יזיק לי." סינן אגב קריאה.
ניסיתי להימנע מלפתח רגשות שליליים לגבי עתידי, חששתי כי זה
עלול לפגוע במערכת היחסים העדינה שסיגלנו לעצמינו עד כה.
"לא מפריעה לך המחשבה כי זמנך כאן רק מתקצר?"
- "לא." ענה. "כאשר התחלתי את דרכי הבנתי שאני מתקצר מיום
ליום. בניגוד ל'עבר' למשל. הוא חי את החיים הטובים. חוץ מזה:
אם לך זה לא מפריע - אין סיבה שזה יפריע לי."
"תשובה טובה" חשבתי, ובזווית העין ראיתי אותו מחייך לעצמו. היה
נחמד לראות את עתידי מחייך.
"ומה דעתך בנושא המוות?" שאלתי מתוך המחשבה כי אם כבר נתקענו
יחד, אני ועתידי, לא יזיק להעביר את הזמן בשיחה על הנושאים
המשותפים לשנינו.
- "מוות אדם חביב ביותר." ענה.
"פגשת אותו?"
- "פעמיים: האחת כאשר היית ילד וכמעט נדרסת, והשנייה כאשר שקלת
להתאבד." ענה. "חשוב שתדע כי רק לאחר דיונים מעמיקים הצלחתי
לשכנע אותו לרחם עליי ולא לתת לך להתאבד. הייתי צריך להבטיח לו
כי שנינו נגיע אליו בגיל 35 ולא יותר."
"הבטחת לו להרוג אותי בגיל שלושים וחמש ?"
- "תראה, ניהלנו משא ומתן. אני סובל מהעניין בדיוק כמוך. שלא
לדבר על העובדה כי בסופו של דבר אני נותר לבד במערכה. לך עוד
יש זכרון של משהו, אני אפילו את זה לא מקבל."
"אהא" עניתי. חשבתי לעצמי על כך שאני והוא צריכים לדבר יותר -
אני מקבל כאן מידע חשוב.
- "לא יעזור לדבר יותר, אתה יודע שאני ברובי מעורפל." ענה בלי
להסיר עיניו מהספר.
הרהרתי מעט במצב בעוד הוא שרק לו, אגב קריאה, את 'always look
on the bright side of life'.
- "טוב" אמר וסגר את הספר, "תם ונשלם."
"מה תם ונשלם?!"
- "העניין" ענה.
"איזה עניין?" שאלתי.
- "הכול." ענה.
"זהו? ככה? סיימנו?"
- "זה תלוי." ענה.
"תלוי במה?" שאלתי.
- "להזמין את מוות כבר עכשיו או שנחכה עוד כמה דקות?" ענה, בלי
להתייחס לשאלתי.
"אני לא בטוח" אמרתי, "זה ישנה משהו?"
- "זה תלוי." ענה, "אתה רוצה להתפלל קודם או משהו?"
"אני לא אדם מאמין." עניתי.
- "חבל." אמר והחל מנקה את ציפורני ידו בחוסר עניין.
"מה ז"א 'חבל'?!" שאלתי.
- "כלום. בורא עולם הוא דווקא אדם גמיש." ענה.
"הוא קיים?!" שאלתי בתמיהה, אך הוא לא נע והמשיך מסדר ציפורני
ידו.
- "בטח. אבל הוא לא נוטה להתערב הרבה. רק במקרים מיוחדים."
"אני מקרה מיוחד?" שאלתי.
- "לא יודע. את העבר שלך אני לא מכיר, אבל אם שופטים לפי
העתיד? נראה שלא ממש." ענה.
"אז להתפלל או לא?"
- "תתפלל. יזיק?"
"כנראה שלא." עניתי.
עצמתי את עיניי וניסיתי להעלות בראשי כמה מנגינות תפילה מימי
כילד, אך לא הצלחתי להיזכר בכלום.
כאשר פקחתי את עיניי הבחנתי בספר תנ"ך העומד מול פניי, אותו
מחזיקה יד ארוכה בשרוול שחור.
- "קח. זה יעזור לך." אמר המוות, בעודו מושיט לי את הספר.
"תודה." אמרתי. "אני חושב."
- "זה בסדר." אמר, "בורא עולם מחייב אותי לקחת אחד כזה לכל אלו
שלא יודעים תפילות."
הנחתי את הספר בזהירות בצד מתוך מחשבה כי אם המוות כבר כאן, מה
הטעם לי בתפילה?
- "טוב" אמר המוות "הלכנו?"
"אני משער שהלכנו" עניתי.
מוות הוציא מתוך קיר המכרה ארון קבורה מעץ הניח אותו על הרצפה
ופתח את המכסה. כאשר קמתי בכדי להיכנס, עצר אותי ואמר:
"זה לא בשבילך." וחסם אותי עם ידו.
עתידי קם ממקומו, ניער מעליו את הפחם והאבק, הביט סביבו בעצב
ואמר:
"נו, אם חייבים -  אז חייבים." ונכנס פנימה.
מוות הרכין ראשו, הצטלב, ולאחר זאת סגר מעל עתיד את המכסה.
הביט בי ואמר: "יאללה. אתה תתפוס את הצד השני. נסחוב אותו
החוצה."
הרמתי את הארון מקצהו האחד, בעוד המוות הרים מקצהו השני והתחיל
ללכת כאשר אני בעקבותיו.
בידו האחת החזיק את הארון ואת ידו השנייה הרים באוויר וניפנף
בה. לפתע, הופיעה מולנו דרך וכל האבנים אשר חסמו את דרכינו
במכרה הממוטט נעלמו, וצעדנו אל כיוון אור השמש.
הלכנו בשקט לאיטנו, אני ומוות. כל שיכולתי לחשוב עליו בשעה
זאת, היא שטוב לו, לאדם, שמשקל עתידו אינו כבד עליו בסוף חייו,
שכן אז היה קשה לו לסחוב אותו החוצה בכל פעם שהיה נקלע לפגישה
עם מותו במכרה פחם אשר קרס. "ובכלל" תהיתי לעצמי, "הוא טעה
קצת, עתידי שלי, הוא אינו משעמם כמו שטען." ויכולתי להרגיש
כיצד בתוך ארון העץ, חייך לו עתידי שלי וחשב לעצמו שלמרות שאין
לו זיכרון, וזמנו כאן תם, ייתכן כי יום אחד עוד יפגוש בי, אי
שם בעזאזל.