כשתם הענין, הבטתי לצידי האחד, לאחר מכן לצידי האחר, פשטתי את
ידיי לצדדים כאומר "כך", והלכתי.
ואכן, לעיתים תמים הדברים במילה אחת, ולפעמים החיים עושים "כך"
שכזה ומחווים תנועות ידיים של הפשטת אירועים ותימצות.
חזרתי הביתה. כאשר נכנסתי ונודעתי למראה אימי בסלון בחברת חברה
טובה, סיננתי מבין השיניים "שלום" מאוס והסתגרתי בחדרי. לאחר
זמן מה נראה היה כי הבית ריק. ישבתי והרהרתי בעניין בעודי מקיש
מבלי משים גם על שלט הטלוויזיה וגם על כפתורי הטלפון בעזרת
הרגליים. הלכתי לכיוון המטבח ומילאתי את פי בעוגיות מזרחיות
יבשות שטעמן, על אף גילן המופלג, החמיא להן.
כאשר התכוננתי ללכת לישון כמו כל החושקים בשקט, נשמעה דפיקה
בדלת. נעצרתי במקומי דקה קלה. לאחר שנשמע גם צלצול בדלת,
ניגשתי אליה ופתחתי אותה. להפתעתי, לנגדי עמד איש צעיר, עם
כובע בעל לוגו משופשף וסרבל.
"התקשרתם בקשר לתקלה בטלוויזיה?" שאל.
- "אני חושב שזאת טעות..." עניתי "לא... אה... לא התקשרתי..."
הטכנאי הצעיר הוציא מכיסו דף קטן ועליו רשום מספר טלפון בכתב
מסורבל.
"זה המספר בבית הזה?" שאל.
הבטתי במספר ונוכחתי לדעת שהתשובה חיובית.
- "כן... אבל לא התקשרתי..."
"טוב" אמר הטכנאי וגירד בראשו, מצטער שהפרעתי.
- "אני מצטער..." אמרתי בזמן שהוא ירד במדרגות.
חשתי צער על אותו אדם אשר הוזעק לשווא בשל טעות. סגרתי את הדלת
והתחלתי ללכת אל כיוון חדרי, לישון, אך לא עברתי מחצית הדרך
ושוב נשמע צלצול בדלת.
"כן?" שאלתי כשפתחתי את הדלת.
- "אני מצטער להפריע שוב" ענה הטכנאי, "אבל חשבתי שאם אני כבר
כאן, לא יזיק לבדוק את הטלוויזיה למקרה שכן יש תקלה."
לא ידעתי ממש מה לענות, אז החוויתי לו תנועת "ת'פאדל" שכזאת עם
היד ברוחי הבדואית.
הבחור נכנס לבית, הביט סביב והלך לכיוון מכשיר הטלוויזיה.
- "אה! איזה קטע!" אמר כמופתע, "יש לי בדיוק את אותה הטלוויזיה
בבית" אמר.
מבולבל, עניתי: "באמת צירוף מקרים..."
הוא התעסק קצת עם החוטים בזמן שאני עמדתי, מביט בו, לא יודע מה
לעשות.
"אתה רוצה אולי לשתות משהו? לאכול?" שאלתי.
- "לא, תודה." ענה, "כוס מים תהיה בסדר."
אז הלכתי אל המטבח, מילאתי כוס במים, וחזרתי לסלון - להביא
אותה לטכנאי.
להפתעתי, מצאתי את הבחור יושב על הספה בסלון ומחליף ערוצים
בשלט.
"ה...מים שלך." אמרתי.
- "תודה!" הוא ענה, "הטלוויזיה בסדר גמור. קליטה מצוינת. בוא,
שב!"
התיישבתי לידו בזמן שהוא החליף ערוצים ומחפש איזו תחנה או
תוכנית.
"אין לך... הממ.. עוד לקוחות?" שאלתי.
- "לא." ענה.
ציפיתי לתשובה עם הסבר כלשהו לתופעה, אך באותה שעה תשובה זאת
סיפקה אותי.
- "מה אתה רוצה לראות?" שאל.
"אני לא יודע, יש לך המלצות?"
- "יש סרט צ'כי מעולה בערוץ 16 כרגע. אני ממליץ מאוד. מתאים
לך?"
"בסדר." עניתי. עדיין לא נקלטה בראשי המחשבה שהבחור פשוט
התיישב והתחיל לראות טלוויזיה בבית שלי, מחליף ערוצים עם השלט
שלי, על הספה שלי, ועוד שואל אותי, בעל הבית, מה אני רוצה
לראות!
אך לא עשיתי כלום... ראינו את הסרט הצ'כי, בכינו, צחקנו, שמחנו
ועצבנו, ומצאנו את עצמנו בסוף הסרט.
- "לאן נלך עכשיו?" שאל הטכנאי, אשר בינתיים נודע כ'בני'.
"אני לא יודע." עניתי, "חשבתי דווקא להישאר בבית היום."
- "מה קרה לך? יום שישי בערב! זו היא מצווה גדולה לצאת ביום
שישי בערב! מה דעתך על ביליארד?"
"טוב. אני משער שביליארד יהיה נחמד." עניתי.
בלי לשים לב כמעט מצאתי את עצמנו באולם אפוף עשן, משחק ביליארד
עם טכנאי הכבלים שהפך בינתיים ל'שלי'.
הוא שיחק משחק רהוט ומלא אקשן, בעוד אני שיחקתי כמיטב יכולתי -
דבר אשר היווה יותר אתגר לי מאשר לו. תמיד תהיתי מדוע דוחפים
אנשים ל'מיטב יכולתם'. הרי ברוב המקרים 'מיטב יכולתם' מהווה
כלום מוחלט. יש לדחוף אנשים לעסוק במה שהם טובים בו.
- "נו. אתה משחק או חושב?" שאל הטכנאי.
"משחק." עניתי.
- "אז יאללה. אנחנו עוד צריכים להספיק להגיע לבאר לפני שיסתיים
הלילה."
מסתבר שאנחנו הולכים לשתות. אם היו מודיעים לי שלחיצה על
המקשים בטלפון עם אצבעות רגליי עלולה לגרום לי ללכת לשתות עם
טכנאי הכבלים שלי ביום שישי בערב, סביר להניח שהייתי שוקל את
העניין פעם נוספת.
סיימנו את המשחק השלישי והוא, שניצח בשלושתם, הכריז על תיקו
בכדי לרצות את שני הצדדים ולמנוע משבר דיפלומטי. דווקא התחלתי
לחבב אותו, את הבחור.
הגענו לבאר אחרי הליכה קצרה שבה הוא תיאר לי את כל נפלאותיו של
הבאר הזה: כמה הוא ייחודי, האווירה הקסומה, הבארמנים (שכמובן
את כולם הוא מכיר) והעיצוב המיוחד.
הגענו לבאר מוזנח ושכוח-אל בצידה השני של העיר. בחלק זה של
העיר כבר לא ניתן היה לשמוע את קולות החוגגים והמסיבות ומלבד
פרט זה לא יכולתי להצביע על משהו 'קסום' באווירה. במקום היה
בארמן אחד, שהיה כבר בדרך לסגירת המקום מפאת חוסר לקוחות.
- "פעמיים מכבי אחי!" קרא אל הבארמן, בעוד אני התיישבתי לי על
אחד מהכסאות שליד הבאר.
הבירות הגיעו מהר (ללא הפתעה מיוחדת הטמונה בעניין) והתחלנו
לשתות.
במהלך השתייה הוא סיפר לי על השנה בה הבאר הוקם, על איך שהוא
והחברים שלו באים לשתות כאן כל ערב, ועל איך שהוא פגש את אישתו
בבאר הזה, וקרה שהתחלתי לחבב אותו יותר ויותר מסיפור לסיפור.
- "כן... זה אחד הדברים שאני הכי מתגאה בהם." הוא אמר, ובאותה
הנשימה אמר "אני צריך ללכת לשירותים לרגע, אבל תתכונן, ברגע
שאני חוזר זזנו מכאן להסתובב בשכונה שלי." הוא סיים את המשפט,
קם, טפח לי על השכם והלך לכיוון השירותים.
חשבתי לעצמי "איזה מזל שיצא לי לפגוש אדם כמותו. הרי בלעדיו לא
הייתי יוצא היום בכלל. וגם יש משהו בדבריו - המקום הזה דווקא
נחמד כשמתרגלים אליו."
עברו להן כמה דקות ובני לא חזר. הבארמן סינן "בטח ברח בשביל לא
לשלם את החשבון על הבירות." והוציא קול שהיה סוג של שיעול
מעורב בצחוק.
המשכתי לחכות בבאר, ובינתיים צפיתי במסך הטלוויזיה המעופש בו
בהה הבארמן רוב הערב. לא היה שום דבר מעניין בטלוויזיה. לא סרט
צ'כי ולא שום תוכנית בעלת קונספט טוב או משחק משובח, אך בכל
זאת המשכתי לצפות בטלוויזיה ולחכות. לאחר ששקעתי לי בניסיון
למצוא איכויות נסתרות בתמונות השונות שעלו על מסך הטלוויזיה
התחלתי לפצח בידי בייגלה מצלוחית קטנה שהייתה מונחת על-ידי.
תחילה פיצחתי אחד והבטתי בתוצאה שהייתה מונחת על כף ידי כעת.
אכלתי את הראשון ופיצחתי את השני. המשכתי כך, ובשלב מסוים כבר
לא הבטתי בתוצאה שעל כף ידי אלא רק אכלתי את שיירי הבייגלה
המופצחים בתנועה אחת של היד.
בשלב מסוים של הלילה, הבארמן קם ממקומו, אגב הוצאת חרחור
מגרונו שהזכיר נשיפה, סגר את הטלוויזיה והתחיל לנקות את
המקום.
כאשר הגיע אל המקום בו אני ישבתי, פנה אלי ושאל: "אתה משלם?"
- "כן, אני אשלם." עניתי, וקמתי ממקומי.
בצלוחית נותר עוד בייגלה אחד, שעוד לא הספקתי לפצח, אך חשבתי
לעצמי כי אין טעם לפצח אותו עכשיו.
הנחתי את סכום הכסף שהיה צריך לשלם על הבירות, פלוס טיפ קטן
לבעל הבית בתקווה שיקנה בו משהו לטיפול ב...מה שהוא סבל ממנו,
סגרתי את ארנקי, הכנסתי אותו לכיסי ויצאתי מן הבאר. אך לא
הספקתי ללכת צעד וחציו ונמלכתי בדעתי על שהשארתי את הבייגל
האחרון ההוא בצלוחית וכי יש לקחת אותו איתי. נכנסתי חזרה לבאר
והתקדמתי לכיוון המקום בו ישבתי. אך משהגעתי למקומי, נוכחתי
לדעת כי הצלוחית ריקה. בעל הבית נכנס אל תוך הבאר מן החדר השני
אותו סימלה דלת עץ מסתובבת, כנראה למשמע הצעדים. בעודו לועס
בייגלה במלוא פה בקולות רעשניים ומבחילים, שאל אותי מבלי
לבלוע: "מה?".
יצאתי מן הבאר, הבטתי לצידי האחד, לאחר מכן לצידי האחר, פשטתי
את ידי לצדדים כאומר "כך", והלכתי.