חומר ישן וגרוע. איך יכולתי להשתכנע בכלל שזה יעבוד?!
נו בטח, ברור שאני יודע: התפתיתי לדבריה של עידית. "תראה, זה
ימצא חן בעיניך", אמרה לי. "אתה צריך לנסות משהו חדש. תראה, זה
יעבוד יופי בשבילך".
וכך, בלי להבין לאן אני נכנס, נפלתי לבור השחור הזה. שכרגע,
במבט לאחור, היה הדבר האחרון שבאמת הייתי צריך באותה תקופה.

לא לא, אני לא אומר שהתפכחתי, גם לא החכמתי לעשות ולמנוע מעצמי
את התענוג המפוקפק הזה, אבל רק עכשיו אני מתחיל להבין למה
הסכמתי. הכול בגלל המניעים האגואיסטיים שלי. רציתי חברה, רציתי
לחדש ולגוון את החיים המונוטוניים שיצרתי לעצמי. הייתי חייב
משהו שיחזיק אותי בחיים, יוסיף להם טעם. משהו שיספק לי מניע
לחיות.

ההשפעה הייתה מיידית.
הסחרור הראשוני זה שום דבר לעומת הגל הגדול ששוטף את כל חושיך
בפיצוץ עצבני. אתה מתחיל לרעוד - הידיים רוקדות, הרגליים לא
יציבות, ואם אתה בשכיבה אז הסחרחורת מסובבת אותך כאילו היית
פורפרה ענקית וחסרת שליטה.
אתה מתחיל להתנשף כמו כלב. הזיעה ניגרת מהפנים, מהחזה - ומכל
שאר חלקי הגוף. הגוף שלך קפוא - אבל אתה מזיע כאילו עכשיו
סיימת ריצת מרתון.
עם כל רגע שעובר נהיה יותר ויותר קשה לנשום - והמאמץ שדרוש לך
כדי לקחת עוד נשימה גוזל ממך כל כך הרבה אנרגיה, שאתה חושב
שעדיף כבר לא לנשום בכלל.
אתה מותש, זוחל מהמיטה אל הרצפה - בתקווה שאולי כך תתקרר. אבל
זה מאמץ שווא - כיוון שהחום לא בא מבחוץ, אלא שהגוף שלך בוער
מבפנים, ואין לך משהו שאפשר לעשות בשביל לצנן את האש הזו.

עברה עליי תקופה מטורפת: בחורות, באות והולכות כל הזמן. מכל
הסוגים, מכל הגוונים - כהות, בהירות, גבוהות, נמוכות, עיניים
בהירות ויפות כמו הים או שחורות כמו תהומות הנשיה. הן היו
באות, משתתפות בחגיגות, מצחקקות בינן לבין עצמן, או אליי - אני
כבר לא בטוח, והדבר הבא שאני זוכר זה ערבול חושים ובשר בכל
מקום. בהתחלה זה היה לי קצת מוזר. אבל כשנכנסתי לכל העניין -
הייתי מתמסר להן, משתכר ומתמסר. זה הפך לרוטינה.

לא ידעתי אם היה זה בוקר או לילה. הכול התערבב והרגשתי כאילו
הייתי בבלנדר אנושי אדיר, הכול מתערבב עם הכול. לדעתי - אין
משקה שלא טעמתי. אין ערבוב שלא ניסיתי. השתייה זרמה כמו מים:
שמפניה בכמויות, יין אדום, יין לבן, וויסקי,  גם בירה לא היה
חסר. בקיצור-כל מה שבא ליד התקבל בברכה.

כמובן, עידית הייתה ליידי לאורך כל הדרך. ממשיכה למלא את הבר
בעוד ועוד סוגים של משקאות. דואגת שהבחורות לא יפסיקו להגיע.
שתמיד אהיה מוקף באנשים. למרות שהנוכחות שלה רוב הזמן הייתה
מעורפלת למדיי, שולית.

ידעתי בתוך תוכי שזה לא זה. אבל היה לי קשה מאוד לחשוב קדימה.
הייתי שקוע כל כך בהנאה מכל רגע, בסיפוק המיידי של הצרכים
שלי.
הפכתי להיות חיה, שמתי את ההיגיון בצד והתמסרתי לאינסטינקט. לא
עוד שאיפות, לא עוד עתיד, לא עוד תכנון לטווח רחוק. לא ראיתי
בעיניים, לא ידעתי מה יקרה בעוד רגע. הדבר היחידי שעמד אל מול
עיניי היה הצורך הבסיסי הבא שלא סופק - וצריך למלא את דרישתו
במהירות.

הסיוט התפוצץ כשאחת הבחורות לא יצאה ממצב של עילפון במשך יותר
מיממה. בסופו של דבר הסתבר שהיא פשוט לקתה בשבץ, ואף אחד לא שם
לב לכך בהתחלה, מרוב ההמולה שחגגה במקום בו שהינו. אבל אחר כך
היו הרבה סירנות והמון שוטרים הגיעו למקום. אני מצאתי את עצמי
במעצר למשך יומיים בערך, קצת קשה להעריך זמנים כשאתה לא לגמרי
מאופס, או ליתר דיוק: מחוק, שתוי ומסטול.

אני יכול רק לשער מה יצא לעידית מכל הסיפור. אולי היא הייתה
סטודנטית לפסיכולוגיה או לכימיה, ועשתה ניסוי בזמן אמת על
אנשים חיים בסביבה מבוקרת. אולי היה זה חלק מהתערבות כזו או
אחרת שהשתתפה בה.
או שאולי היא הייתה מדענית פסיכית שמי יודע מה היה המניע
האמיתי שלה לכל זה. לעולם לא אדע את האמת בנוגע אליה.
העניין הוא שבאיזשהו שלב היא פשוט נעלמה. אני מתאר לעצמי שהיא
סייעה באיזו דרך להשקיט את הסיפור ולמנוע את פרסומו בעיתונות -
כיוון שעד היום אני לא מצליח למצוא תיעוד לכך שמשטרה פיזרה
מסיבה לאחר שדווח על גופת בחורה שנמצאה ללא רוח חיים במקום.

היום אני מאושפז במצב חמור במחלקה הפנימית של בית חולים
בירושלים (שלא אזכיר את שמו מסיבות מובנות), מחכה להשתלת כבד,
שאם לא תגיע במהרה - הרי שהימים שלי ספורים.

בכל מקרה - אני לא מצטער בשום פנים ואופן על התקופה המוזרה
והסוחפת שעברתי. ורציתי רק להגיד שמה שסך הכול רציתי זה טעם
חדש לחיים המונוטוניים, החד-גוניים שלי. לשבור מעט את השגרה,
לגוון. לגרום לעצמי לחזור לחיים - עם כל האירוניה שבכך.