היי ,זוכר אותי?
אני הילדה הקטנה הזאת שהייתה מאוהבת בך.
אתה לא מזהה, אה?
כן, גדלתי, השתניתי, התבגרתי... אבל מצד שני נשארתי בדיוק אותו
דבר. מצחיקה בטבעיות שלי, רגישה נורא, מקשרת הכל לעצמי ולא
מבינה למה אחרים לא עושים את זה, בוכה מכל דבר... כבר לא
עליך.
מה הצבע של העיניים שלך?
מותק, אני תוהה אם טוב לך בת"א עכשיו, יש לך מישהי שאתה מזיין
עכשיו? מה שמזדמן, אה? תגיד, אתה השתנית? השמנת קצת, לא???
זה כיף לי להגיד עכשיו שאני לא אוהבת אותך כבר. אבל מצד שני,
עכשיו מה יש לי?
את מי העיניים שלי מחפשות? נעלמת.
אני חושבת שהלב שלי לא רגיל לא לכאוב. כואב לו שלא כואב לו
כלום.
אתה אולי תוהה למה אני מדברת אליך, כותבת אליך.
האמת היא שגם אני לא יודעת למה אני יושבת באוטובוס חזרה מת"א
אחרי מסע קניות ארוך ומתיש וחושבת דווקא עליך... חשבתי שזה עבר
לי.
טוב, גיורא שלי (כן, אני עדיין קוראת לך ככה...) ביי נשמתי,
אני אוהבת את מה שנשאר לי ממך. אני מקווה שאתה מחייך הרבה
ושהמשכת לשיר... זה אחד הקסמים הגדולים שלך.
עם המון משהו אליך, יפעת.
אחרי המון זמן, שלא חשבתי לעצמי מה אתה עושה ברגע זה... |