ישנן מילים שמסיטות סירות שלוות מדרכן.

מילים המצטירות כשקופות ביותר, נודעות להיכר.
מן המזח בו אני יושבת לדוג אני רגילה לשמוע אותן חולפות על פני
אוזני
מזומזמות עם הרוח בשיר נושן ויפה.

בזמנים האחרונים הן לא הזיזו מן המילימטרים הספורים.
רגילה להן בסביבתי, חלק מן השגרה של אותה עלמה.
בימים היפים שלהן הן היו מלטפות ומתערטלות, כדי לזכות בחסדי
ואז אולי קריצה בזוית העין עם חיוך רומז הייתי שולחת להן.
בימיהן הנוראים, היו מתעופפות ומשולחות חזרה לדרכן משם באו
ולכאן לא ישובו.

מילים אלו נסבות, עפ"י שורש עפ"י מהות ומורשת
דרכן היא יפה ומכוננת בלב כולם.
אך צרת עין היא לי לפעמים, מנסה לדחוק צעדי.
מקיפה אותי במתחזיה, שלא אבדיל, מנסה ללהטט במוחי.
דואגת לשלוף ומן הדעת הכל להסיח.

אותן מילים אשר מסיטות סירות שלוות מדרכן,
נאמרו לי בפי כה רבים.
רק כאשר היכו בי, לא שמתי לב.
לא יכולתי כבר לבדל אמיתי
ומתחזה הנחבא בכלי אחר.