New Stage - Go To Main Page

עליסה מורנו
/
שב''ש באכילוב

"אשרי האיש--אשר לא הלך, בעצת רשעים;
ובדרך חטאים, לא עמד, ובמושב לצים, לא ישב"


זה בהחלט היה שבוע מחורבן. לא הכי מחורבן שאפשר, אבל בהחלט בין
המחורבנים. נכשלתי במבוא לאופטימיזציה, ובמבוא להנדסה
ביוכימית. נדמה לי שתואר ראשון כבר לא ייצא ממני.
יעקב אומר ש"אם תוך חודש אין כסף, אתה מפונה מהדירה", ומזל
מהבנק לא ממש מאושרת מהמינוס החדש שהצטבר לי.
קומה שביעית באיכילוב, הכול כל כך חדש, אין כמעט ריח של בית
חולים - הפכו את המקום לקניון. אני לוחץ על כפתור של מעלית
חנוקה וצפופה, ותוהה איך זה קרה שכל המדינה הזו הפכה לקניון
אחד גדול. החנות בכניסה הזכירה לי - לא האכלתי את שמיל היום.

המעלית נפתחת לי מהר מדי, וקבוצת אנשים כל כך מוכרת יושבת
ושותקת. כשאתה רואה משהו כל כך מוכר, תחושת הנוסטלגיה מסוגלת
לגרום לך לעשות אחד משני דברים - או לברוח, או להתחיל לבכות.
בחרתי באף אחד מהם.
אמא של עומרי לובשת ג'ינס ובדיוק את אותם הכפכפים שנעלה מאז
שאני זוכר את עצמי.
אבא של עומרי יושב עם כיפה על הראש ומבט חצי מת בעיניים.
שחר, אחיו הגדול, עם ילדה קטנה על הברכיים, וממש לידו אלונה,
אחותו הכבר לא כל כך קטנה והיפיפיה של עומרי.
לפחות שבע שנים שלא ראיתי את הפרצופים האלו. פתאום נראה לי
שכולם כל כך גדלו, וכל כך הזקינו - אבל שום קמט בזווית העין של
אמא של עומרי, ושום משקפיים ששחר ישים לא ישנו את העובדה שהם
נראים לי בדיוק אותו הדבר. "יהיה בסדר, אני בטוח". זה משהו
שאתה תמיד אומר, גם אם אתה יודע שהולך להיות רע. זה המשפט
היחיד שיוצא באופן אינטואטיבי מהפה.

"כי אם בתורת יהוה, חפצו; ובתורתו יהגה, יומם ולילה.
והיה-- כעץ, שתול על-פלגי-מים:"


לא כל כך ברור איך בחור בן 23 חוטף דום לב. גם לא כל כך
מעוניינים לספק תשובות. אמא של עומרי רודפת אחרי ד"ר ולינסקי
ומנסה לדלות פרטים על המצב. הוא מתחמק, ונעלם משדה הראייה
שלנו.
קצת מוזר לי לשבת כאן. בפעם האחרונה שראיתי את עומרי היה ממש
לפני הריב האחרון שלנו. אני אפילו לא זוכר על מה הוא היה, אבל
שני ילדים בני 16 בטח שלא יכולים למצוא נושא מספיק מהותי לריב
עליו. אנחנו מצאנו.
ושבע שנים שלא דיברתי עם עומרי. שבע שנים שכף רגלי לא דרכה
בבית שהיה הבית השני שלי מגיל ארבע, ולא הרחתי איך קוסקוס
אמיתי אמור להריח. שבע שנים שלא ראיתי את אלונה, אבל לא הפסקתי
לחשוב עליה. קצת מתבייש להודות, אבל אפילו יותר משחשבתי על
עומרי.

"וכל אשר-יעשה יצליח.
לא-כן הרשעים: כי אם-כמוץ, אשר-תדפנו רוח."


אלונה מחייכת אליי, נותנת לי ספר קטן. "תקרא, בשבילו". אני
מהנהן, וקורא דווקא בשבילה.
מבלי לשים לב אני קורא תהילים, מבלי להאמין באלוהים בכלל,
העיקר שאלונה תחשוב שזה עוזר. היא יושבת עם כל המשפחה שלה שם,
ולמרות שעומרי חצי מת כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה אם אלונה
בכלל זוכרת אותי.
אם היא זוכרת שהיינו קוטפים מעץ המשמשים שהיה להם בגינה, ושהיא
תמיד הייתה נדחפת לנו למשחקים של הרובוטריקים. עומרי היה
מתעצבן, ואני כל כך נדהמתי רק מעצם המחשבה שהיא הבת הכי מגניבה
שהכרתי - כזו שאוהבת רובוטריקים והכול. ואז הייתי מפסיד לשניהם
ושלי היה מת ראשון במשחק.
וכשאמא שלי הייתה באה לקחת אותי, תמיד הייתי מבקש שיחכו אתי
בחוץ רק כדי לגנוב עוד כמה דקות עם אלונה.

"על-כן, לא-יקומו רשעים--במשפט; וחטאים, בעדת צדיקים.
כי-יודע יהוה, דרך צדיקים; ודרך רשעים תאבד"


אני ממשיך לקרוא, והמילים מתבלבלות לי. אני לא מבין חצי ממה
שאני קורא, אבל מפחד להוריד את העיניים מהספר, כדי שעומרי לא
ימות בגללי. מבוהל מזה שאולי החסרתי מילה, או משפט, ולפעמים
קורא את אותו עמוד פעמיים. מדי פעם פוזל הצדה לראות אם אלונה
מסתכלת עליי, או בודקת שאני ממשיך לקרוא.
כבר רבע שעה שאני קורא בלי הפסקה, השפתיים שלי מתייבשות לאללה,
ואני לא מפסיק ללקק אותן.
אני מניח את הספר, כואב לי הראש מכל הארמית הזו. שאלונה והאל
שלה יסלחו לי שניהם, אני ממלמל לעצמי, והולך להתאוורר.


אישה מתגלגלת במסדרון המקביל ומדברת-צועקת בפלאפון עם אלמוני,
"בית לווינשטיין קוראים לזה. שמעתי שזה המקום הכי טוב". נשמע
שהיא משלימה עם מצבה, ושאם הנכות לא תהרוג אותה, אז אולי
הקרינה כן. הדיבור שלה צורם לי לאוזן ואני חוזר למשפחה של
עומרי.
הם מעבירים תמונות ביניהם ומנסים להעביר גם זכרונות, כאילו
שעומרי כבר מת. פתאום נהיה לי טעם של מוות בפה, ונהייתה לי
בחילה. אף תמונה שלי לא עוברת בין הידיים שלהם, ואני לא בטוח
לגמרי בהרגשה שלי. מעניין אם אני הייתי מת, אם ההורים שלי היו
מעבירים תמונות שלי עם עומרי, ואם הוא היה בכלל בא לבקר אותי,
למרות שאין לי אחות יפה כמו אלונה, או אחיות בכלל.

מנסה להיזכר חזק חזק על מה לעזאזל רבנו בגיל 16, ומעניין אם
היינו עדיין חברים, אם אני ואלונה גם היינו ביחד. אלונה מרוכזת
בספר יותר מדי, ואני מתחיל להרגיש מעיק בחדר ההמתנה המרווח יתר
על המידה. אני נפרד מכולם, ולוחץ ידיים. אומר "תהיו חזקים"
ו"תתקשרו אם תצטרכו משהו". הם מהנהנים בידיעה שהם לא יתקשרו
לעולם.


"בקראי, ענני אלוהי צדקי--בצר, הרחבת לי; חנני, ושמע תפילתי.
בני איש, עד-מה כבודי לכלימה--תאהבון ריק; תבקשו כזב סלה"


אלונה ממשיכה לקרוא.
רגע לפני שאני נכנס למעלית, אני מעיף אליה מבט אחרון. רוצה
לבקש ממנה שתחכה אתי בחוץ לאמא בפעם האחרונה, או תבוא לחפש אתי
איזה עץ משמשים. לא עוברת שנייה, ואני פשוט מסתובב ונכנס
פנימה. משהו בתוכי מקווה לראות אותה בהלוויה, חלק אחר, אולי
חזק יותר, מקווה שעומרי ייצא מזה.

זה בהחלט היה שבוע מחורבן. אני צריך לחזור ללמוד, ולכסות את
המינוס בבנק, לעבור אצל יעקב ולשלם את השכירות, ולדאוג לשים
אוכל לשמיל. חזרה לשגרה הנוראה.
בין לבין חושב על עומרי, וגם קצת על אלונה, ונושב חזרה לחיים
שלי.

"הללוהו בצלצלי-שמע; הללוהו, בצלצלי תרועה.
וכל הנשמה, תהלל יה: הללו-יה."






נכתב למישהי מיוחדת, שאני מאחל לה את מלוא הבריאות ושמחת
החיים המזוהה עמה




היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 31/7/07 11:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עליסה מורנו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה