יהל עומדת, בוחנת את שון. הפרצוף שהיה שלה עד לפני שנה. הורידה
את המבט ליד הימנית שלו, וראתה שם את הצמיד שקנתה לו, צמיד כסף
שבצד הפנימי חרוט השם שלה. הוא לא הוריד אותו אף פעם, גם עכשיו
לא. שנה אחרי הפרידה...
החורף מתקרב, החורף הראשון שהיא תבלה בלעדיו ב-4 שנים
האחרונות.

שון עמד, בוחן את יהל. הפרצוף שהיה שלו עד לפני שנה. בחן אותה
מהפרצוף עד כפות הרגליים. הוא קיווה לראות שהיא השמינה,
התכערה, אבל היא הייתה מדהימה כמו תמיד. כפכפים חומות עם
רצועות דקות, נמוכות, צמיד כסף על הרגל השמאלית. ג'ינס קצרצר,
מדגיש רגליים ארוכות, גופיה לבנה עם רצועות דקות, וכמובן -
השרשרת מגן דוד, שעליה תמיד. אפילו עכשיו, שנה אחרי הפרידה.
כואב לו. החורף מתקרב, החורף הראשון שהוא יבלה בלעדיה ב-4 שנים
האחרונות.

יהל סטודנטית בקולג' במנהטן, והיא גרה באמריקה כל הארבע שנים
האחרונות. היא לומדת, ולומדת, ורק נהנית מזה. גרה במעונות עם
חברות, כל היום מסיבות, כל היום שתיה, כל היום עישון.
היא מתגעגעת לישראל, קשה לה בלי ישראל. אבל המחשבה לחזור
לישראל לא עולה במוחה אפילו, לפחות לא בשלוש שנים הקרובות.
היא הכירה את שון חודש אחרי שעברה למנהטן, בסוף הקיץ של לפני
ארבע שנים.
האהבה לא איחרה לבוא, יותר נכון - האהבה די מיהרה. שון ויהל
התחילו לצאת שבוע וחצי אחרי שהכירו, והניצוצות היו שם.
היה להם טוב ביחד, אפילו יותר מדי טוב, ואולי בגלל זה היא
חתכה. בהתחלה גם היו ניצוצות, היה כיף, והייתה המון אהבה, והיא
חתכה כי היא הגיעה למסקנה שאחרי קצת יותר משלוש שנים שכ"כ טוב
ביחד, אז אולי זאת כבר לא אהבה, אלא נוחות.
הם כמעט לא רבו. שניהם אנשים מאוד נוחים, מאוד מפנקים, מאוד
תרבותיים. באו מרקע דומה מאוד, למרות ששון גדל במנהטן ויהל
גדלה בישראל.
שון בא מבית יהודי מאוד, ויהל באה מבית אמריקאי מאוד. שני
ההורים שלה אמריקאים יהודים, והם גידלו אותה כששפת האם שלה היא
אנגלית. וכשאתה גדל באמריקה עם בית יהודי מאוד, וכשאת גדלה
בישראל עם בית אמריקאי מאוד, הרקע שלכם די דומה.

כולם אמרו שיהל יפה מדי בשבילו. הוא אמר את זה בעצמו, ושניהם
ידעו שזאת האמת. יהל הייתה יפהפיה אמיתית, עם שיער בהיר, ועור
שזוף תמידית, ועיניים כחולות בהירות, מראה של גולשת מאוסטרליה,
אף קטן ושפתיים מתוקות, שיער שראו שהמון שמש נגעה בו, וגוף
ארוך, דק ומחוטב.
שון היה אמריקאי. בלונדיני עם עיניים כחולות, כמו כולם. כשאתה
באמריקה, ונראה כמו כולם, אז אתה לא נחשב משהו.
הוא גם נראה גולש, כי הוא היה כזה. גם הוא היה שזוף עם שיער
בלונדיני מאוד מהשמש, וגוף ובגדים של גולש.
ככה הם הכירו, על חוף הים. הוא ראה אותה, גולשת עם הביקיני
שלה, כמעט נופלת, והוא התקרב לתת מבט יותר מקרוב.
מבט יותר מקרוב - הוא קלט שיש לה שרשרת דקיקה של מגן דוד על
הצוואר, והבין שהיא הבחורה בשבילו.
בא לדבר איתה, החליפו טלפונים.
למחרת הוא התקשר.
משם הכל.. אגדה.

ההמשך לא היה אגדה, לא לפחות ההמשך שקרה ארבע שנים אח"כ. הוא
ראה אותה אחרי שהם נפרדו, בפעם הראשונה, שנה לאחר הפרידה.
כנראה שהפגישה הזאת הייתה צריכה לקרות.
חיוך נבוך, גומות חן.

"וואו. זאת המילה."
"לא השתנית"
חיבוק. נשיקה ארוכה על הלחי. חיבוק שלא נגמר.
"התגעגעת אלי?"
"לא החלטתי עוד..." חיוך מתוק, מגלה גומת חן בלחי הימנית.
"ידעתי שזאת תהיה התשובה שלך..."  חצי חיוך, כמו תמיד.
"ילדה, רוצה ללכת לשבת איפשהו? יש לנו שנה להשלים."
"אני מאחרת לדייט... תרשום את המספר החדש שלי, וניפגש השבוע",
רשמה לו על היד.
חיבוק, נשיקה ארוכה על הלחי. חיבוק שלא נגמר.
הלכו, עם המון הקלה, קצת כאב, ובידיעה ששון לא יתקשר, והם לא
יתראו בחיים. אולי עוד שנה...