מכירים מהאינטרנט, כבר כמה שנים. אני יודע שרוב הסיפורים בשנים
האחרונות מתחילים מהאינטרנט. הפכנו לדור כזה, שחי בוירטואל.
מכיר את הצד האמיתי, הפנימי של אנשים אחרים דרך בלוגים, משתף
את האנשים הכי זרים ומוזרים ברגעים הגורליים של החיים שלנו,
ורק את המשפחה, חברי הילדות והאהובים עליו - ממדר, כאילו כל
אחד מהם הוא איזה סוכן חשאי מרושע.

כן, אנחנו מנותקים, כולנו. משנה לשנה זה מתדרדר, אבל למי אכפת?
באינטרנט אנשים נפתחים באמת.

פגשתי אותה אתמול בלילה, פעם ראשונה. זו גם היתה הפעם הראשונה
שמישהי נראתה כמו שהיא תארה את עצמה. גבוהה, סוג של רזה.
צנומה, אבל עם ירכיים ותחת של תוניסאית. שיער קצר, פנים
סתמיות.
ישבנו, צחקנו, שתינו, אכלנו, שתקנו. אח"כ אפילו התנשקנו. על
שפת הים, קלישאתי ככל שזה ישמע.
ישבנו על החול. הרך, המלוכלך, ודיברנו על ספרים, וסרטים. זוג
עבר לידינו, אח"כ התיישב לא רחוק. ראינו אותם מתחילים להתמזמז.
צחקנו, נשענו אחורה, ואיכשהו יצא שהתנשקנו.

התחלתי לשיר לה, עם הקול הצרוד מאימא שלי - "בואי נראה איך
הבוקר עולה".

הסכימה.

המשך הלילה היה כמו סרט. התחבקנו חזק חזק, ציטטנו משפטים
ראויים לציטוט מההתכתבות הענפה שלנו. דנו בספרים של פול אוסטר
ואומברטו אקו, ששנינו מאוד אוהבים. היא התחילה משפט ואני
סיימתי אותו.

אח"כ שתקנו קצת. הבאתי לה את הסווטשירט שלי, כי התחיל להיות
קריר. חיבקתי את עצמי בשביל להתחמם. החזקנו ידיים, והרגשתי הכי
מאוהב ומאושר שאדם יכול להרגיש.
לקראת זריחה, היא הסתכלה עלי, בעיניים קצת בורקות, ולא מחשיש,
ואמרה בקול הכי מדהים שרק אפשר: "אני אוהבת אותך".

זה היה הרגע הכי יפה בחיים שלי. ידעתי את זה באותו הרגע שבו
היא פתחה את הפה. האור, השיער המפוזר שלה, הסווטשירט הגדול שלי
שהיא טבעה בתוכו. רגע מושלם. אף פעם לא יהיה עוד רגע כזה.

בשבע בבוקר, הפנסיונר שרץ קבוע בחוף קרא למשטרה.
את הגופה שלה פינו לבית חולים או אבו כביר, והלכו להודיע
למשפחה.
אותי לקחו למעצר.

חנקתי אותה למוות, הם אומרים.
גאלתי אותה מעולם של ייסורים.