פתחתי את עיניי, ומצאתי את עצמי על עץ.
עץ תפוחים.
סתם עוד עץ תפוחים מן המנין.
רציתי לחזור לישון, אבל אז החלטתי לספור תפוחים.
מזווית עיני ראיתי תפוח צהוב.
"אבל זה עץ של תפוחים אדומים!" חשבתי לעצמי. רציתי לצעוק: "מה
הוא עושה כאן?!" ואז חשבתי "מה אני עושה כאן?"
התפוח הצהוב אמר לי "בעצם שנינו באותה סירה, שנינו שונים על עץ
תפוחים אדומים."
"עמוק" חשבתי לעצמי. "לא ידעתי שתפוחים צהובים עמוקים כ"כ"
מלמלתי לעצמי.
"מה אמרת?", שאג תפוח אדום: "הערת אותי, יא חתיכת שלומפר
מרוטש! התעוררת ומצאת את עצמך על עץ תפוחים!"
"די עם המהומה!" קראה תפוחה אדומה וחתיכה. "תחזרו לישון
כולכם!" אז חזרנו לישון.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי על עץ לימונים.
הרגשתי כמו החתול ההוא, מעליסה וארץ הפלאות. זה שצוחק על כולם,
ואז נעלם. רק שאני לא זה שצוחק על כולם. במקרה שלי, הערתי את
כולם.
חוט המחשבות שלי נקרע כשלימון אחד שאל אותי מה השעה. (ממתי זה
מעניין לימונים?!) בנימוס עניתי שהשעה שלוש-מאות-ושבע-עשרה,
והמלצתי לו בחיוך לחזור לישון.
"מאיפה אתה?", שאל הלימון. (שוב הוא מתעניין?! איזה סוג של
לימון הוא בכלל?) "אממ... עץ תפוחים" מלמלתי, לא בטוח איך
התשובה תתקבל. זה מסביר הכל", רטן הלימון הזקן וחזר לישון.
צפיתי בלימונים. הם נראו מאוד יפה עם הירוק של העץ. "ירוק
וצהוב זה שילוב מאוד מעניין", חשבתי לעצמי.
פתאום נפל עליי תפוז.
"חוצפה שכזו!", צעק הלימון שדיבר איתי לפני כן. "ועוד אחרי
אתמול!", "בדיוק!" צעקתי בהזדהות עם מארחיי. "אתה אל תתערב",
נזף בי תפוז מעוך. החלטתי לתת לפירות ההדר לסדר בינם לבין עצמם
את המריבות מיום אתמול. רציתי לחזור לישון, אבל היה קשה בגלל
הרעש. הם נאלצו לדחות את הויכוח ב-10 דקות עד שנרדמתי.
כשהתעוררתי מצאתי את עצמי במיטה עם התפוחה החתיכה ממקודם.
-צונזר-
חזרתי לישון.
כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על הרצפה, וערמה של קליפות תפוחים
לצידי.

נכתב בשיעור אנגלית של הגב' שטיינברגר, עם ליאורה כהן(אבשלום
המלך[http://stage.co.il/Authors/56072]) ההזויה.
11.10.05

ליאורה - יום יבוא וכבר לא תצנזרי.