ואז, בחדרי, הכתה בי התדהמה.
בי! יוני כהן, גבר גבר, אחד שכולם מחזיקים ממנו, כולם שמעו
איזה גב יש לי... ורק תראו לי את הבנזונה שיעיז להתעסק.
אני, אם תרצו לקרוא לזה ככה, מלך השכבה. כמובן, גם לי יש את
עדת השפוטים שלי. פ'חחח, כל אחד מהם בטוח שהוא החבר הכי טוב
שלי. ומבחינתי? בקושי ידידים.
הם מכירים אותי בכלל? רק את החזית הקשוחה והמגניבה שמבחוץ, אבל
מבפנים? עולם ומלואו שהם לא מודעים אליו.
בזמן הזה עוד לא הכרתי מישו שיכול להבין אותי, אבל כל זה השתנה
כשנמרוד עבר לגור באזור, ברחוב לידי. אחד מהשפוטים סיפר לי על
ילד חדש וכשהכרתי אותו באופן אוטומטי התחברנו. תוך כמה ימים
כולם כבר הפנימו שיש צמד חדש ובלתי נפרד. היינו "המקובלים" מה
שנקרא, חבר'ה לא חסר, בנות - בכלל אין מה לדבר. למרות שנמרוד
החליף אותן, ממש כמו גרביים, אותי הן ממש לא ריגשו. כולה עוד
בחורה, לא? ככה חשבתי.
עברו כמה חודשים ונשארנו חברים כמו בהתחלה, הרגשתי שסוף סוף
מצאתי את החבר הכי טוב שלי.
מסיבה זו ממש התמלאתי כעס כשהתקשרו אלי יום אחד בצהריים וסיפרו
לי שבלילה שלפני כמה ילדים הרביצו לנמרוד במסיבה, נפתח לו הראש
או משהו.
למה מי הם בכלל שיעזו להרים יד על... על מי בעצם? על החבר הכי
טוב שלי, אחי בדם ובנפש.
ואז, בחדרי, הכתה בי התדהמה.
למה מי הם בכלל שיעזו להרים יד על... על האהוב שלי.