יש חוט ארוך שמחבר אותי לעולם.
ארוך ודק, כי זה לא קשר מי יודע מה קרוב.
אני מרגישה בזמן האחרון כל כך מנותקת מהמציאות שאני מחפשת
דרכים להתחכך בה - לכתוב פה, livejournal, כל מיני סימני דרך
קטנים, פתקים או סימניות, שיראו שאני פה.
אני מרגישה קצת כמו בלון, מרחפת למעלה, ולמי אכפת אם הבלון עף?
אפשר לקנות עוד 10 בחנות...
אבל לבלון זה בטח די מסריח, לעוף ככה לבד, בשמיים, אף אחד לא
מסתכל, מקסימום ילדה בת 5 בוכה שהוא עף לה מהיד, וישר מנחמים
אותה, "מחר נקנה עוד אבוקדו..."
לא שרע לי במיוחד, או שאני מתכננת להעלם או משהו מלנכולי מהסוג
הזה.
אני סתם מרגישה לא מציאותית.
תגעו בי ואני אתנפץ, או שהיד פשוט תעבור דרכי.

והשאלה, האם לכתוב פה, הופך אותי למציאותית יותר או פחות?
בעצם, אני יכולה להיות סתם תוכנת מחשב, אתם יודעים, "אם
מושיבים קופים ליד מכונת כתיבה למשך מספיק זמן הם יכולים
להקליד את כל כתבי שייקספיר".
שמעתי לא מזמן הרצאה על קונספירציות שסיכומה היה "נורא קל
להמציא קונספירציה מעניינת, אבל למצוא דבילים שיאמינו בה זה
אפילו קל יותר", אז למשך השעה-שעתיים הקרובות, עד שימאס לי
ואני אלך לישון, אני חושבת שאני אאמין שאני חלק מקונספירציה
בין לאומית להסתיר את זה ש... אממ...
אני אחשוב על משהו ואודיע לכם מחר...
אם אני עדיין אהיה פה. אולי מישהו ינתק אותי מהחשמל?