אני מרגיש את הידיים שלה ננעצות בצידי גרוני, לשוני נסוגה
אחורה, היא צועקת, אבל דבריה נשמעים כמלמולים חרישיים
"רוצח, רוצח"
רגלי קורסות תחתי, ואני נשאר זקוף, תלוי רק בזוג ידיה הדקיקות,
שאך לפני דקות אחדות כמעט ונתפקעו תחת כובד משקלו של אביה,
ועתה הן מכוסות בדם. חדורות מוטיבציה.
ריח הדם צורב באפי. על אף הפצרותיה שאביע חרטה, אין בי דבר
הדומה לרגש הזה. רגשות אחרים עולים בי, רגשות חיובים. של שמחה
ואהבה והקלה. זה הכי גרוע שיכול לקרות, היא תהרוג אותי, לאט,
היא תהרוג אותי כואב, היא תהרוג אותי בידיעה שהוא מת ראשון.

בחוץ שמש יולי אוגוסט. תמיד קראתי לה ככה, והיא תמיד צחקה עלי
ואמרה שביולי נקרא לה שמש יולי ובאוגוסט שמש אוגוסט. אמרתי לה
שאין סיבה, זו אותה שמש. היא לא צריכה שני שמות שונים. היא
קראה לו פאד'ר ודאד ודאדי, ולא היה לה אכפת שהוא אותו בנאדם.
לי היה שם אחד בשבילו- טארגט.

יד ימין שלי רפויה לחלוטין, כאילו לא מחוברת לגופי, אבל היד
השמאלית קמוצה מסביב לאקדח, שהיא קנתה לי, בשבילי, בשבילו.

אני מקצועי. יסודי. אדיש. מתקרב למי שצריך. מתחבב על מי שצריך.
כמעט נפלתי הפעם. כמו בסרטים.
המכתב הגיע אליי כתוב בכתב יד, מבולגן, מצחין מטיפקס ובושם
זול, אליו היתה מהודקת תמונה ישנה שלו.
אחרי שלושה חדשים ביחד כבר היה לי ברור מה מקור המכתב. ידעתי
לזהות את כתב ידה בעל פה, והבושם הזול חדר כל כך עמוק לאפי עד
כי דומה היה שהרחתי אותו תמיד.
משכתי את זה, עוד ועוד. פחדתי. כמו בסרטים. כמו בסרטי פעולה
גרועים- רוצח שכיר מתאהב בבת של מטרה. תמיד שנאתי סרטים
הוליוודיים.

לפני שעה הוא פתח לי את הדלת.
"דייויד, שלום" הוא לחץ את ידי בחמימות "היא נחה עכשיו, שב שתה
קפה". "שאט דה פאק אפ". עיניו חשכו. הוא הרים את ראשו, הסניף
את האויר מסביבנו, מנסה לקלוט ניחוחות של אלכוהול.
שלפתי את האקדח, טענתי, והצמדתי אותו למצחו, כשהוא מקביל
לרצפה, כמו גנגסטה כושי, שמעתי אותה זזה, את רגליה מטופפות על
הרצפה. יריתי.

"רוצח, רוצח"
היא לא מתייאשת, עיניה נראות ברורות בתוך מערבולת הצבעים
מסביבי. יש בה תקווה שזה ייגמר טוב.
חושך

בחוץ שמש יולי אוגוסט. בעצם, רק יולי.