אני לא בטוח ששמתי לב כשהיא עלתה. זה היה חייב להיות איפהשהו
בין וייצמן לרמב"ם, כי בירידה לאורך בית הקברות אני זוכר
שחשבתי שהיא קצת גבוהה ממני.
בדיעבד יכול להיות שטעיתי - קצת קשה להעריך, כי האוטובוס נמצא
בירידה, והחומה של בית הקברות מדורגת ומשופעת ולא מהווה שום
בסיס להשוואה. אם מוסיפים לזה את הקושי שלי להעריך גבהים של
אנשים, מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שגובהה של אותה בחורה נע בין
165 ל- 185 ס"מ. אני חושב שזה נכון לגבי למעלה ממחצית הבחורות
בגילה (אותו הערכתי בתחום 18-25, אבל בגילאים אני אפילו גרוע
יותר). בדקתי פעם את התפלגות הגבהים של נשים. בזמנו זה נראה
היה חשוב. אני לא בטוח שזה באמת קידם אותי.

ההערכה המדויקת שלי הייתה שהיא גבוהה ממני בשני סנטימטרים.
שנינו החזקנו במוט העליון זה לצד זה, והעיניים שלה היו מעט
גבוהות משלי. במחשבה שנייה, לא ייתכן שהיא הייתה נמוכה עד כדי
1.65 מ' - הייתה בה מין גמלוניות חביבה, מהסוג שמוצאים פעמים
רבות אצל בחורות גבוהות.
היא הייתה יכולה להיות בחורה נאה ביותר, אלמלא השפה התחתונה
שהשתרבבה מעט החוצה, ויחד עם הסנטר (המשתרבב מעט אף הוא) יצרה
את הרושם של הזעפת פנים מפונקת. יכול להיות שתפסתי אותה ביום
לא טוב - חום מעיק של אמצע אוקטובר, והנה היא בשמלה כלל לא
קייצית, עומדת ומצטופפת באוטובוס עמוס לעייפה בקשישים שנוסעים
אל המקום שקשישים תמיד נוסעים אליו.
השמלה יכלה להיות קייצית יותר - במקום בד קליל העדיפו יוצריה
להשקיע במחשוף גב כולל, מהסוג שמגדיר את עצמו דרך קשר רופף מעל
הצוואר. הבחורה העדיפה ללבוש חולצת פסים מתחת למחשוף, והשילוב
של הפסים הלבנים-שחורים (שרק לבחורות רזות וגבוהות מותר ללבוש
אותו, ולכן אני בטוח שהיא הייתה גבוהה) עם התכלת הדהוי של
השמלה יצר מראה סתמי ומלבב.

אני די בטוח שהיא ירדה ליד רוטשילד, אבל יכול להיות שהיא
המשיכה קצת אחרי זה. אני התיישבתי באחד הכסאות שהתפנו אחרי
שעברנו את המקום שהקשישים תמיד נוסעים אליו, הגב שלי כואב מכדי
שאשים לב לכך שהיא מתחמקת דרך הדלת האחורית.

את השעתיים הבאות העברתי בשיטוט בסמטאות תל אביב. בשעתיים האלה
חוויתי רגעים של מתח וחרדה (רחוב החשמל), רגעים של התרפקות
נוסטלגית (בצלאל יפה), של הגנבה זולה (נחמני), של תצפית-סלבס
ותיעוב קל (שנקין), של תצפית אנתרופולוגית מנותקת (נחלת
בנימין) ושל עסקים (הרצל). השעתיים האלה אינן מעניינו של סיפור
זה, ואני לא בטוח שיהיו מעניינו של סיפור כלשהו אי-פעם.
אבל גם לא הייתי מנחש שבחורה שעולה לאוטובוס ויורדת ממנו מאוחר
יותר תהיה מעניינו של אי-איזה סיפור.

נכנסתי לאזור המדרחוב בנחלת בנימין, הבד (כן, בד - זה חלק
מהשעתיים שאינן מעניינו של הסיפור) כבד בתוך התרמיל והופך את
מלאכת הבדיקה של המאבטח בכניסה ללא רלוונטית. מצאתי את עצמי
מדלג מצד לצד, מנסה ללכת מחוץ למנהרה של התמונות והמוביילים
והילדים בחופשה, ושם, קצת לפני האיש שתופף על חתיכת פח גדולה,
ראיתי אותה.
היא נראתה בדיוק כפי שעזבתי אותה באותו בוקר, למעט שני הבדלים
בולטים. לראשה הייתה מין מגבעת שחורה-חומה, שהלמה להפליא את
השיער השחור הקצוץ ואת ההליכה הגמלונית והגבוהה. כיוון שלא היה
לה תיק, המגבעת הייתה הפריט המרכזי שהתווה את דרך הילוכה, יד
אחת מלטפת מבלי משים את שוליה, הרגליים מהלכות בקלילות
אלכסונית, בצעדים המסכלים זה את זה. ועל פניה היה חיוך שמחה
מהן כל זכר להזעפת הפנים המפונקת. החיוך הזה היה בשבילי - היה
ברור שהיא זיהתה אותי. יותר מזה, החיוך הזה טמן בחובו ציפייה -
ניכר היה שהיא מצפה למשפט שלי, למשהו מאוד מסוים.
זה קצת הביך אותי. חייכתי אליה חיוך לא מחייב, תזזית עצלה של
זוויות הפה. המשכתי ללכת הלאה בפה יבש.

אני לא יודע מה היא ציפתה שאני אגיד. אני עדיין שואל את עצמי.