הכרנו דרך האינטרנט. גדעון הוא בחור צעיר בן עשרים וחמש
ואנוכי, גילי פי שניים מגילו. אבל נראית הרבה יותר צעירה. זו
הזכות שישנה לרווקה שמעולם לא ילדה.
לא רצה להיפגש איתי בבית קפה, שחס וחלילה לא יראו אותנו ביחד.
גם אני לא הייתי מעונינת שאחד מתלמידיי או מהוריהם יראונו
ביחד, ובאתי אליו לחדרו.
בעיניים עצומות נכנסתי, מתביישת מעצמי. רק כשהיינו ערומים
לחלוטין פתחתי עיניי בחוזקה להביט בו. גופו היה קצת מלא מזה
שבתמונת העירום שהציג באתר ההיכרויות וכך נראה לי יותר אנושי
ולכן יותר מושך. כמו קרא את מחשבתי ואמר "השמנתי בחודש האחרון
מבטלה". ידיי הצמידו אותו אליי והרגשתי כמי שלוחצת אל לבה
פקעת-שרירים ענקית. גם הוא הידק ידיו סביבי אבל חשתי שלא הייתה
בו אותה תשוקה לחבקני כמו זו שהייתה בי. רק חיקה את מעשיי ושאל
"מרוצה חברה?" עניתי "יש משהו מופלא בידיך כשהן מקיפות את
גופי, שמעניק לי תחושה שמעודי לא ידעתי כמותה. אני מרגישה את
שרירי גופך המתוחים, אלה שנוגעים בי ואלה שרחוקים אך מופנים
אליי ומקרינים גבריות".
ועוד אמרתי לגדעון "הנה אבא שלי, נכנס לחדר וקורא לי להסתלק
אתו. אני מסבירה לאבא שהפעם לא יצליח לשכנע אותי. הפעם אני
נשארת ומתכוונת להתמסר לך". גדעון מרגיע "אל תחששי. הדלת נעולה
ואיש לא ייכנס. רק את ואני נמצאים כאן בחדר". לאחר שהבחין בכך
שנרגעתי נעשה קולו תקיף והוא פוקד עלי לעלות למיטה. אני מתרפסת
ומצייתת לו, עוצמת עיניי ומטביעה פניי בכרית שלו, שעליה הוא
ישן בכל לילה, וריח ראשו בא אל אפי, ועמו ציפייה שאין כמותה
למתיקות, לאיזה אושר טמיר, נעלם ולא נודע. האם עוד עומד
במקומו? האם מתקרב למיטה? והנה היא מיטלטלת וקירות החדר רועדים
כשגוף באורך מטר ותשעים ומשקל תשעים קילוגרמים משתרע עלי
ובאיטיות גם מסתער אל קרבי. כאב עצום שמעורב בעונג מחזירני
לתחושות שהחלו בחלומות ילדות ורק עתה בגיל חמישים באו לי.
באלוהים, כמה טוב שנבראו הגברים וכמה טוב שזכיתי ליהנות מהנפלא
שביניהם, ומייחלת שמצב זה, שהוא עליי ובקרבי, יימשך ויימשך
ושלא יגיע לו סוף. כעבור שעה שנתארכה, כשהוא התקרב אל הקץ, עוד
יותר נצמד, עוד יותר ליטף, עוד יותר החמיא לי שאתגאה על
שהקדשתי לו את גופי. כשנפלטו מפיו גניחות צהלה חשתי בחום זרעו
הזורם ממנו אליי ושאלתי את אבא שלי, שכל העת עמד ליד הדלת
והסתכל בנו, מה יכול להיות טוב מהחום הזה?