ביום שנולדת היה שקט. אני לא זוכרת הרבה מהיום הזה, אבל אני
זוכרת שהיה שקט. כשפתחו את הוילון נכנסה קרן שמש מרגיעה לתוך
החדר, לא כזאת שמסנוורת או שמנסים לברוח ממנה, אלא כזאת שבאה
בדיוק כשצריך. וכאילו באופן פלא הרדיו התקלקל ואף מכונית לא
עברה ברחוב. נולדת עם עיניים עצומות כל כך חזק, כאילו כבר ידעת
ולא רצית לראות את כל מה שלא שמעת.
כמה שרציתי לחבק אותך וכמה שפחדתי לחבק אותך יותר מדי חזק. מיד
עלו לי מליון מחשבות על איך שאני אגדל אותך, על איזה טעויות
שאמא שלי עשתה לתקן, איך לא להזניח ולא להפקיע ואיך נהיה
המשפחה הכי מאושרת ומתוקנת בעולם.
כולם התקבצו סביבך אבל שתקו. כנראה בתדהמה. אף פעם לא ראו
תינוקת יפה כמוך, זוהרת כמוך, טהורה כמוך. כולם ברכו אותך עם
עיניים חמות ובלי מילים, ובאותו יום, עם כל השקט ולראשונה מזה
תשעה חודשים, לא עצמתי עין עד השעות הקטנות של הלילה. הייתה
קצת הרגשת דאגה באויר, כי רק נולדת ולא בכית כמו שאר התינוקות,
אבל אנחנו בנינו ידענו שאת כל-כך נהדרת ורגישה, שידעת שהכי
נכון יהיה לשמור על השקט המדהים הזה.

בחיים לא דמיינתי שזה יקרה לך.