"וגם אם יש איזושהי הצדקה היסטורית להתיישבות יהודית בחלק
מהשטחים, לא יכולה להיות - בחיים - הצדקה לכיבוש מיליון וחצי
פלסטינים."  סיימתי. הוא לא נראה משוכנע במיוחד, הסתכל במראה
האחורית ודפק בלמים מטורפים. נהג המונית שלי, שכנראה לא מחבב
יותר מדי את המקצוע שבחר, הסתכל עלי במבט רצחני. כל הנסיעה הוא
לא אמר מילה, בעוד שאני שוטח את האידיאולוגיה שלי ועד שהוא
החליט לדבר, יצאה רק מילה אחת מפיו: "צא!".

-אבל אנחנו באמצע הלילה!
-צא!
-אבל אנחנו באמצע השטחים!
-צא!
-אבל עדיין לא שילמתי לך!!
בשלב זה הוא השתהה, חשב לשניה, יצא מהמונית, פתח את תא המטען
והוציא אלה.
מבעד לענן האבק שהמונית העלתה מצד הדרך הצלחתי להבחין בסטיקר
מודבק על הפגוש האחורי: "אין ערבים-אין פיגועים". תהיתי לעצמי
מתי נהגי המוניות הערביים סיגלו לעצמם כזו ביקורת עצמית
מפותחת.

כך או כך, מצאתי את עצמי לבד, מתהלך בשטחי יהודה ושומקום באמצע
הלילה.

בזמן האחרון שומעים סיפורים על כך זה די מסוכן להסתובב באזור
הזה. אני לא יודע. מבחינתי לנסוע באוטובוס בירושלים שקול כמעט
כמו לניסיון התאבדות, מה גם שהערבים שאני מכיר לא היו דופקים
אותי כמו הבנזונה שהיה נהג המונית שלי. (מצד שני אני לא מכיר
כל כך הרבה ערבים) מה שבטח לא הרגשתי הייתה הרגשת ביטחון. בכל
מקרה, החלטתי ללכת לאורך הכביש, בהנחה שבסופו של דבר מישהו
יעבור פה, ידיד או אויב, ויציל אותי- או שלא. אחרי הליכה די
קצרה פגשתי באיזה צעיר ערבי שבאנגלית רעועה ניסה לומר לי לבוא
איתו עד הבוקר. לא שאלתי לאן הולכים, כל מה שהיה לי חשוב הוא
להיות בתנועה.
הלכנו דרך גבעות לעבר אור מדורה חלוש שהבהב מעט לפני האופק.
לאחר שעת הליכה, שתי סיגריות ושתיקה מביכה אחת, החלטנו לעצור
לרגע. הוא שאל אם יש לי משהו לגלגל. הסתכלתי עליו במבט עקום,
רגע לפני שהרבצתי לעצמי והתחלתי להישפך על הארץ מצחוק. נזכרתי
שיש לי שלושה קילו על הגב. מוחמד (ככה קראו לו) אמר שהוא מרגיש
די טיפש. כששאלתי למה, הוא חייך ושאל בחזרה "למה שישראלי ידרוך
באדמות הללו, אם לא בשביל גנג'ה?!". חייכתי לעברו והתחלנו
לקסס, כשמוחמד הרשים בגלגול בשיטה הסיניאית- בכף יד אחת
בלבד. ההליכה ללא ספק הייתה נעימה יותר, כששנינו לא היינו
בדיוק מרוכזים. למזלי, מוחמד היה נווט מוכשר ולמרות הגנג'ה,
ואולי אפילו בגללה, ריחפנו ליעדנו תוך שעה קלילה. במקום בירכו
אותנו החברים של מוחמד (אין לי שמץ של מושג מה שמם), שהכניסו
אותנו לאוהל שהוקם ליד המדורה ודאגו לצרכינו. להלן מה שאני
זוכר ומבין מהשיחה שהתנהלה בינהם:

מוחמד: אחי, אחלה גראס, אני כתבתי אתה כתבת.
ערבי 1: וואלה, זה בית?
ערבי 2: לא, זה דואר!
מוחמד: הוא כלב פיל גנג'ה?
ערבי 2: וואליד באדיר אכלתי אוסמה בין-לאדן!

בסיומה של שיחה משעשעת ביותר (מבחינתי) יצאנו והתיישבנו מסביב
לאש. הוצאתי שיפוד או שישה והתמונה הפכה למעט-מאוד מעורפלת.
אני זוכר שאכלנו וצחקנו, הם גם שרו (אני לא יודע לשיר, ובטח
שלא בערבית). העיסוק העיקרי היה עישון. כשהפציעה השמש ביקשתי
מהם להנחות אותי לעבר האוטובוס הקרוב לכיוון ישראל. הם אמרו
שזה כנראה יום המזל שלי מפני שמוחמד בדיוק עמד לצאת לישראל
ושאני יכול לנסוע איתו עד הגבול. לפני שנפרדנו מוחמד אמר
שבמקרה ואהיה בסביבה שאקפוץ לביקור. הסכמנו שאנו צריכים
להיפגש.
חזרתי לתל אביב בצהריי אותו יום. עייף ותשוש ביצעתי את
השליחויות שלי, והחלטתי לחזור לבסיס האם. הלכתי לתפוס מונית
ברחוב מרכזי. עצרתי אחת שתיקח אותי הביתה, ובאחד הרמזורים
לקראת היציאה מתל אביב ראיתי אותו. היה זה מוחמד, היה זה קו 18
וחששתי לגרוע מכל. לא העזתי לומר מילה ורק התפללתי שנעבור את
הצומת בשלום. הסתכלתי לעברו שוב, ראיתי אותו מחייך ומסמן לי
בעזרת אצבעותיו את סמל הניצחון. הזמן החל להאט, נהיה לי חם.
הדבר הבא שאני זוכר היה אורות מהבהבים משתקפים בחלונות
האוטובוס הגדולים, בשעה שהוא המשיך במסלולו לכיוון יפו. כוחות
הביטחון פרצו את דלתות המונית באלימות והוציאו אותנו ממנה.
שמעתי קול איטי ממלמל משהו לעברי.

המום ופגוע ממה שארע, לא יודע מה קורה בכלל, מחכה שייקחו אותי
כבר, לאן שזה לא יהיה, אני יושב בניידת. לפתע אני קולט פרצוף
מוכר צוחק עם אחד השוטרים. ניסיתי למקד את המבט לעברו. היה זה
נהג המונית שהסיע אותי הביתה. לשנייה מבטינו הצטלבו וראיתי את
השנאה בוערת בעיניו. פתאום הוא נראה לי מוכר אפילו עוד יותר.
אולי אם היה לו זקן... הייתי חייב להיות בטוח. העברתי את מבטי
לעבר הפגוש האחורי של המונית שחנתה עוד באמצע הכביש. הכתובת
שהתנוססה עליו חיזקה את חששותי: "אין ערבים-אין פיגועים".
שאלתי את השוטר שנכנס לניידת מה הם רוצים ממני. הוא אמר שהם
מאשימים אותי בהחזקת סם לא חוקי וסחר בסם לא חוקי. הבנזונה הזה
עינה אותי. הוא ידע כל הזמן.