היא שוכבת על הגב עכשיו בחדר שלי, ישנה שנת ישרים. כמה פסטורלי
המציאות יכולה להיות. שרשיר קליעים מונח על הריצפה, הנשק בפינת
החדר זרוק והקייטנה של קנלר לידה, עדיין באותו עמוד שבו הפסיקה
לקרוא. הרדמתי אותה בעזרת סיפור- "הטיגריס שאהב לאכול מילים"
כמה אירוני, הרי כל מה שמאחד אותנו לאחרונה זה מילים. עדיין לא
ביררתי עם עצמי מה אני מרגיש כלפיה, ואולי אני גם לא רוצה.
הנסיעות האינסופיות, שיחות הנפש, הריבים, הכל חלק מאותה
סיטואציה מוזרה בין זכר לנקבה. הכל מסתכם בדבר אחד פשוט. כן או
לא? להיות ביחד או לא?
כשהיא התעוררה חייכתי אליה.
"מה אתה מחייך שאלה?"
"פשוט כי ידעתי מה תגידי?"
"ואיך זה?"
"אני הרי המצאתי אותך, את כתובה אצלי במחברת" אותה מחברת
סיפורים ושירים אותה אני נושא עמדי לכל מקום. מחברת יפה, בפסים
של אדום וחום ושחור, גם קצת ירוק שמזכיר לי את ג'מייקה,
מולדתי. הייתי הילד הלבן היחידי שם. עד שחזרנו לארץ. אמא אומרת
שפה הכי טוב, אבל אני עדיין מתגעגע לשם.
ברגע זה היא קמה וכבר רוצה ללכת לאנשהו. אני לדוגמא, לוקח את
החיים באיזי, נח איזה כמה דקות ומתעורר כמו בנאדם. אבל היא
שונה, היא אחרת.
"אז מה נעשה עכשיו?" היא שואלת בחוסר סבלנות
"לא יודע" עניתי, ואני באמת לא יודע.
"אז אתה לא שווה כלום"
"תודה, אני גם אוהב אותך"
היא צחקה, תמיד ידעתי להצחיק אותה. אפילו כשהייתי מספר לה על
איך היה בג'מייקה משום מה זה תמיד מצחיק אותה. והסיפורים לא
כאלה מצחיקים, תאמינו לי.
אז נסענו לתל אביב, אלא מה, לאן עוד אפשר ללכת. הסתובבנו קצת
וראינו כמה בחורים חמודים. גם כמה בחורות יפות, אל חשש.
התיישבנו באחת הגינות והתחלנו לדבר. סיפרתי לה על התקופה
שהייתי בג'מייקה. היא תמיד מקשיבה לי כשאני מטייל בדמיוני לשם.
סיפרתי לה איך אני וחברי הטוב ביותר ג'ב היינו הולכים לים,
יושבים על החוף ומביטים לשקיעה. סיפרתי לה על הפעם שברחנו
מהמשטרה אחרי שהרמנו כדורגל מחנות הספורט הקטנה שבפינת רחוב
קוסו ומוג'ירו. התחלתי לספר ולחזור לילדות שלי ולא יכולתי
להפסיק את שטף הדיבור שלי. הכל התפרץ ממני כאילו היה חבוי זמן
רב מדי. ואולי סתם רציתי להרשים את הבחורה היפיפיה שלידי. סוף
סוף החלטתי, אני רוצה אותה. רוצה אותה מאוד. שיערה הקצר והשחור
החליק על פניה קלות ואני הושטתי יד לסדר אותו. במגע שנוצר
הרגשתי את זה, היא רוצה אותי גם. המשכתי להפליא בסיפורי ולא
השמטתי דבר. לא את היום שבו כמעט טבענו, לא את החברה שלי שהיתה
לי שם ואהבתי, אפילו לא את הפעם הראשונה שלי, גם את זה סיפרתי
לה והרגשתי שכל סיפור רק מקרב אותי יותר ויותר אליה. היא מעולם
לא היתה שקטה כל כך וצמאה לכל מה שאני מוציא מפי. התזזית שבה
נרגעה והוחלפה על ידי אוזן קשבת כמותה לא ראיתי מעולם.
בינתיים החשיך כבר ומאחר ואיבדנו את תחושת הזמן זה נראה קצת
מוזר לשנינו.
"איך יכול להיות שכבר אחת וחצי בלילה?" היא התפלאה
"יכול גם יכול" עניתי לה בלחש
"למה אתה לוחש?" היא התפלאה
"כי אני מנסה להקשיב גם לך קצת"
היא גיכחה קלות ולפתע ראיתי את עיניה הגדולות והיפות נפתחות
לרווחה כאילו בזה הרגע הבינה את משמעות היקום כולו.
"שמת לב למשהו?" היא סיקרנה אותי
"מה?" הייתי חייב להמשיך את המשחק
"אנחנו פה לבד" היא ציינה בקול ערמומי משהו
"וזה אומר ש..." המשכתי
"שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים" היא חזרה ואמרה והפעם
עם קצת יותר מרמיזה קלה, הפעם כבר לא היה מקום לטעות. היא רוצה
אותי. אולי זאת הסכנה שניתפס או אולי סתם הזמן המתאים אבל היא
רצתה אותי.
הלכנו קצת הצידה לפינה טיפה יותר נסתרת ועשינו את אשר כל זוג
שהיה מוצא עצמו בסיטואציה הזו היה עושה. כשסיימנו, ואני מקווה
ששנינו, היא אמרה שמעולם לא הרגישה טוב יותר. אני רק חייכתי.
היא חשבה שאני מחייך בגלל שאני מרגיש טוב כמוה וכאות הסכמה
חייכתי אליה. ולא שלא הרגשתי טוב, הרי הרגע השגתי את רצוני, לא
רק ששכבתי עם אחת הנשים היפות ביותר בעולם, גם כבשתי אותה
והקסמתי אותה. יצרתי משהו בעל משמעות. אבל כל זאת לא שינה לי
באותו הרגע. כי באותו הרגע חייכתי רק בגלל מחשבה אחת קטנה.
קטנטונת בכלל.
הכל הרי אצלי בעצם סיפורים, זה מה שאני עושה הכי טוב והיא
יודעת את זה, היא מכירה את המחברת והכישרון שלי.
אתם חושבים שהיא היתה מרגישה אותו הדבר אם היא היתה יודעת
שקוראים לי ניסו ונולדתי באשקלון, שזה בעצם כמעט כמו חו"ל אבל
בכל זאת לא שי מג'מייקה.