הוא פקח את עיניו מבולבל לחלוטין, מעל ראשו הבחין במפרש מתוח
ושמיים כחולים.
לגופו הייתה חולצה קרועה כמעט לחלוטין, מתחתיה ניתן היה להבחין
בגופו, מלא חבורות ושריטות.
'היכן אני?' שאל את עצמו.
הוא לא היה על מיטה אבל בכל זאת התחושה הייתה כאילו התעורר
משינה עמוקה.
'מפרש ושמיים כחולים, משמע שאני על יאכטה', אמר לעצמו.

מזווית עינו הוא ראה בחורה צעירה, חטובת מראה, לבושה בביקיני.
"הוא מתחיל להתעורר", נשמע קולה של הבחורה.
שתי בחורות ניגשו ועמדו לצדו. הוא הביט בהן בשקט, מאמץ את מוחו
לשווא להבין מי אלו הבנות היפות שעומדות לצדו.
"אנחנו שמחות לראות שהתעוררת", אמרה אחת הבנות.
"התעוררתי, איפה אני בכלל?"
"אתה על היאכטה seduction."
הוא חשב על שמה של היאכטה, מנסה לזכור שם כזה ושוב לשווא. האמת
שגם לא זכר שמות אחרים של יאכטות. הוא הסתכל על הבנות וחשב על
שם היאכטה, שם כזה עם נשים יפות כאלו - אכן פיתוי...
"איך הגעתי לכאן?" שאל.
"אספנו אותך מהים, צפונית למרינה הרצליה."
צפונית למרינה הרצליה. הוא קימט את מצחו, מנסה להיזכר מה
לעזאזל עשה שם.
"מה זאת אומרת אספתן אותי?"
"ראינו אותך שוכב במים מחוסר הכרה אז ניגשנו לעזור לך."
הוא קם ממקום משכבו על הספסל ושם לב שהספסל היה ספסל שמאלי
בירכתי יאכטה די גדולה.
ראשו היה סחרחר, מסביבו היה רק ים.
על היאכטה הבחין בצוות שהורכב כולו מנשים. מיד התעוררה במוחו
המחשבה - 'שש נשים על יאכטה אחת, ממש גן עדן'.
אחת הבנות הגישה לו כוס מים. לאחר שלגם מספר לגימות ניסה
להיזכר היכן היה כאשר איבד את הכרתו.
נראה היה שזיכרונו אבד כמעט לחלוטין. הוא לא זכר מה עשה אתמול,
מה עשה בבוקר, הכל היה מעורפל לחלוטין.
"כמה זמן אני שוכב כאן?"
הן סיפרו שהוא שוכב למעלה משלוש שעות. כאשר מצאו אותו בים היה
מחוסר הכרה, צף על הגב, ונראה שנסחף זמן רב בים.

"מי אתן?" שאל תוך שהוא סוקר בעיניו את היאכטה ואת הבנות.
"אנחנו צוות הנשים של שיוט הערים."
שיוט הערים... זה שיוט לאורך ערי החוף המתקיים בחג הסוכות בכל
שנה. זה הזכיר לו משהו אבל לא היה ברור לו מה.
"איפה אנחנו עכשיו?" ניסה להביט לחוף ולהבין לבד. ראייתו
התערפלה והוא לא הצליח להבחין בבירור בקו החוף.
הם היו קצת אחרי קיסריה, במרחק של כשני מייל מהחוף.
"אז אנחנו באמצע תחרות עכשיו?" שאל תוך שהוא מחפש סירות אחרות
בים. היה נדמה לו שבאופק ראה מספר סירות.
"כן, אנחנו כרגע בתחרות ונראה שאנחנו מתקדמות טוב, רוב הסירות
מאחורינו."
הרבה סימני שאלה ניקרו בראשו, הכל היה נראה תעלומה אחת גדולה -
איך הגיע לים, מה גרם לו להיות במים מחוסר הכרה?
לפי החבורות שעל גופו נראה היה שנחבל קשות, כנראה נפל איכשהו
למים.

"מי אתה?" נשמע קולה של אחת הבנות.
'מי אני?' הדהדה במוחו השאלה, לפתע הבחין שאפילו את שמו אינו
זוכר.
אובדן זיכרון היה משהו שקרא עליו בספרים או ראה בסרטים אבל
מעולם לא חשב שיקרה לו דבר כזה.
"אני לא זוכר כלום", אמר כשעל פניו ניכרה ארשת של דאגה.
הן ניסו לשאול שאלות נוספות, לנסות, אולי בכל זאת ייזכר במשהו
אבל ללא הצלחה יתרה.

"טוב, אז בינתיים תכיר אותנו, אולי בהמשך תיזכר", אמרה אחת מהן
תוך שהיא מציגה את הבנות.
סיגל ליד ההגה. הוא הביט על סיגל, בחורה גבוהה, לבושה בחולצת
התחרות. ניכר שהיא מנוסה מאוד בשיט.
לידה על מפרש הראשי טל, נראית צעירה למדי, כנראה הצעירה
בצוות.
לידו עמדו מיכל ואורית, שתיהן לבושות בבגד ים בלבד.
על דופן הספינה ישבו ענת וקרן.
הרוח הייתה מערבית, לא חזקה מדי ונראה היה שהן מתקדמות מהר
יחסית.

הוא נהנה להביט בבנות המשיטות את הספינה אבל השאלה מי הוא
הטרידה את מוחו. 'איך זה שאני לא זוכר אפילו את שמי?'
תוך שהוא מאמץ את מוחו להיזכר בפרטים על עברו נתחזקה הרוח,
הסירה החלה לקבל הטיה חזקה. כמו מתוך אינסטינקט התיישב על
הדופן הגבוהה לאזן את הספינה. "אתה כנראה שייט, איך קפצת מיד
לדופן לאזן?" אמרה סיגל.
הספינה המשיכה להפליג מהר יותר ויותר. לפתע נשמע קולו "תמתחו
חלוץ, היה חילוף רוח."
קרן קמה ממקומה למתוח את החלוץ.
הוא הביט בה מותחת את מפרש החלוץ וניסה להבין איך פתאום נפלט
לו המשפט הזה? אם קודם היה ספק בכך שהוא שייט, עכשיו זה ברור
למעלה מכל ספק.
אם כי הוא עצמו לא הבין מניין הוא יודע את זה.
קרן חזרה למקומה על הדופן. "איך ידעת שצריך למתוח חלוץ?"
"לא יודע, זה פשוט נפלט לי."

אם הוא שייט והיה בים מחוסר הכרה, אולי נפל מסירה? אבל איזו
סירה? המשיך לייגע את מוחו, האם היה לבד בסירה? מדוע לא העלו
אותו לסירה.
הוא מאוד רצה להיזכר. 'הלוואי שהייתי זוכר מי אני והייתי יכול
ליהנות מהפלגה כזו בחברת בחורות יפות כל כך', המשיך לחשוב.
מחשבותיו הופרעו בדבריה של סיגל "נראה לי שהגיע הזמן לסיבוב."
ניכר היה שהן מאומנות היטב, מיד הגיעו תגובות כמו "חלוץ שמאל
מוכן" וכדומה. התגובות האלו הזכירו לו משהו, רק שהיה לו קשה
להבין מה זה מזכיר לו ולמה.
הסירה הסתובבה, המפרשים עברו צד וכולם עברו לדופן השנייה.
כל התהליך היה נראה לו מוכר למדי, למרות שלא הבין מהיכן.

הרוח המשיכה להתחזק, ההפלגה הפכה להיות קשה יותר ויותר.
"שנצמצם מפרשים?" שאלה מיכל.
סיגל הביטה למעלה על המפרש ואמרה "אם הרוח תעלה יותר נצמצם,
נראה לי שבינתיים אנחנו מצליחות לאזן את הסירה."
כולם ישבו על הדופן עם רגליים החוצה, הן באמת הצליחו לאזן את
הסירה אבל להפליג כך לאורך זמן זה די לא נוח.
לאחר הסיבוב הבא אמרה מיכל "שיוט הערים הופך לסיוט הערים."
כולם צחקו.
"את מכירה את הביטוי הזה?" שאלה סיגל.
"לא, המצאתי אותו כרגע."
סיגל סיפרה שבימי נערותה בצופי ים כך היו קוראים לשיוט הערים,
בדיוק בגלל זה, כי בעונה הזו של השנה עולות הרוחות הצפוניות
ולהפליג צפונה ברוחות כאלו זה לא הפלגת כיף.
הביטוי הזה נראה לו מוכר רק לא ברור מהיכן. היה לו זיכרון עמום
שבעברו היה משתמש בביטוי הזה.
"ככה נמשיך עד חיפה?" שאלה טל שכל אותו הזמן ישבה שותקת.
"לפחות עד הערב זה יהיה כך, בערב הרוח קצת תרד אבל סביר שהיא
תישאר צפונית, הלוואי שהיא תישאר כך מחר."
הן היו כה עסוקות בהפלגה שכמעט שכחו מהבחור המסתורי שאספו. הוא
ישב בצד, שותק, מרגע לרגע חש יותר ויותר הבזקי זיכרון מעברו.
'נראה שהזיכרון מתחיל לחזור אליי', חשב לעצמו, מקווה שבקרוב
יוכל לזכור גם את שמו.

לאחר מספר שעות של הפלגה דומה, החלה השמש לשקוע ונראה שאיתה גם
שוקעת הרוח. "תדליקו בבקשה אורות ניווט", אמרה סיגל.
בסביבות השעה שבע בערב הרוח החלה להיחלש; בשעה זו הם כבר היו
קרובים מאוד לחיפה.
"מתי נגיע לחיפה?" שאלה טל.
סיגל הסתכלה על מד המהירות ועל המפרשים ואמרה "אם הרוח תישאר
כך, בעוד שעה בערך נגיע לנמל."
החוף נראה כמרבד של אורות הנפרש על פני הכרמל. "כמה יפה הכרמל
בלילה", אמרה קרן.
"ועוד יותר כיף לראות את זה מהים", ענתה לה ענת שישבה לידה.
הרוח כבר לא גרמה להטיה כה חזקה ואפשר היה לרדת מהדופן, הסירה
הייתה מאוזנת.
"איפה שאר הסירות?" שאלה מיכל.
כולם חיפשו באופק סירות. בגלל החשכה היה קשה לראות את המפרשים.
בכיוון צפון מערב נראו מספר אורות אדומים. "אולי זה אלו?" אמרה
קרן תוך שהיא מצביעה לכיוון האורות.
"לא, זה אורות אדומים, שזה אומר צד שמאל של סירה אז כנראה שהם
מתרחקים מחיפה", אמרה סיגל ולאחר מכן הצביעה מערבה ואמרה "הנה,
אלו סירות שלנו, נראה שגם הן מפליגות לחיפה."
כולם הביטו לכיוון אליו הצביעה סיגל, שבו ניתן היה להבחין
במספר אורות ירוקים.
"למה הן כל כך רחוקות?" שאלה קרן.
"נראה שהם פחדו מהצפוניות לאורך החוף והחליטו לתפוס עומק
בתקווה שכך יהיה להם פחות גלסים", אמרה סיגל.
"מה זה גלסים?" שאלה קרן שכנראה הייתה הכי פחות מנוסה בשיט
מכולן.
הוא הקשיב לדברי הבנות ופתאום מבלי לדעת איך ולמה אמר
"כשמפליגים נגד הרוח, צריך להפליג בזיג זג. זה גלסים".
כולן שתקו, נראה היה שהן די המומות ממה שאמר.
"אתה מתחיל להיזכר?" שאלה סיגל.
הוא סיפר להן על הבזקי הזיכרון שהיו לו, רובם קשורים לים, אם
כי עדיין לא היה כל פרט שיכול היה לשפוך אור על מי הוא ומה
בעצם עשה בים באותו בוקר.

בינתיים ניתן היה לראות את קצה רכס הכרמל. "זהו, אנחנו
מתקרבות... עוד מעט נעשה סיבוב ונפליג לכיוון הנמל", אמרה
סיגל.
אפשר היה כבר להבחין באוניות עוגנות מחוץ לנמל.
תוך כחצי שעה, לאחר שהסתובבו, ניתן היה לראות את אורות המעגן
לפניהן. הן המשיכו לחפש סירות מתקרבות למעגן. היו לא מעט
סירות, קשה היה להבחין מי מהן מפליגה למעגן.
"אנחנו מתקרבות, תכינו חבלים לקשירה", אמרה סיגל.
על הסירה החלה תנועה. מיכל ואורית, שבינתיים הספיקו ללבוש
חולצות, ירדו פנימה וחזרו עם מספר חבלים עבים. הן קשרו חבלים
בירכתיים ובחרטום ונראה היה שהן מוכנות להיקשר למזח.
תוך זמן קצר אפשר היה לראות את שובר הגלים עם מגדלור ירוק
מהבהב עליו.
"הגענו", אמרה סיגל. ניתן היה להבחין בשמחה בקולה.

"מה נעשה איתו?" אמרה קרן תוך שהיא מסתכלת עליו.
באמת מה? חשב לעצמו. אם אני לא יודע מי אני, לאן אני הולך?
"לא יודעת, נגיע לחוף ונראה", אמרה סיגל, ניכר היה שאין לה ממש
חשק לחשוב על זה כרגע.
הן עברו את שובר הגלים וראו מספר מזחים. רובם היו פנויים, אם
כי נראה שהן לא היו הראשונות; היו כבר מספר יאכטות עוגנות.

על המזח הראשון נראתה קבוצת אנשים; נראה שאלו שופטי התחרות. הן
התקרבו למזח. אחד האנשים שעמד עם דף ועט רשם שהן הגיעו.
"תכינו חבלים ובואו", אמר להן אחד האנשים תוך שהוא מסמן להן
לכיוון מקום עגינה פנוי.
לאחר שנקשרו ועלו למזח ניגש אליהן השופט הראשי. לאחר שראה את
כולם יורדים מהסירה, כולל הבחור המסתורי, אמר "מה עושה אתכן
דניאל כהן? גם הוא חלק מהצוות?"
סיגל הסתכלה על השופט המומה. "דניאל כהן?"
הבעה של תדהמה נסוכה על פני כולם.

אם רק הייתה יודעת שזה דניאל כהן מפליג איתן. היא שמעה סיפורים
רבים על דניאל כהן, שהיה אלוף הארץ בשיט וגם מדריך בצופי ים,
אדם שהפך לאגדה בעודו בחיים.