בא לי לברוח... לזרוק הכל, להשאיר רק אבק מאחורי, שלא יזכרו
,שלא ישאלו... עובדה בשטח... אני לא קיים,

כי כבר עייפתי, מהכבלים והשרשראות של העולם, שחוסם אותי,
שמדכא אותי, שלא משאיר לי שום כח... לקום בבוקר

אז באתי לפה... אינטרנט! פה אף אחד לא יודע מי אני, לא ישאל אם
אברח פתאום,

לא ינסה להבין אותי אם הוא לא רוצה, לא יבקש סליחה אחרי
שישפוט, לא יראה את הזיעה הקרה על פניי, את המבוכה, את התיסכול
האמיתי, את הרגש, שהורג אותי,

אבל.. מצד שני... הכל זיוף, הכל פרוץ, זה לא אתה באמת, זה
המילים, שיצרת, שהבאת, להרשים, ליצור משהו שלא קיים, אף אחד לא
יסתכל לך בעיניים ויראה לך כמה אתה מטומטם...

אבל זה פתח... ליצור משהו...מישהו... שלא מראה את פניו
לעולם... שמתחבא... דמות אפלה... מודחקת, מורחקת, עזובה
מהילדות...

דמות של רצונות, של שאיפות, של שאלות שלא העזתי לשאול, של
דחפים ותשוקה, של צורך...




אני...אני...בחוץ?

הוא שיחרר, אותי? לאוויר העולם? אני חופשי?

מה זה המסך הזה? פה אני אמור לחיות? בין המילים השחורות
והקטנות האלה? טוב נו... שנים אני זרוק שם מאחור, בצד האפל של
המוח.. סוף סוף אני רואה קצת אור, חושף את עצמי לאור השמש...
חיי...


אז שלום... אני הדמות המודחקת של זיו... ככה לפחות קוראים לו..
איזה מישהו שחיי לו בעולם ולא כל כך מבין על מה ולמה... אני..

אני ניסיתי לעזור, אבל הוא לא רצה אותי, בכח הוא דחף אותי
לצינוק החשוך שלו, בלי אוויר לנשימה, הייתי שם כבר יותר מדיי
זמן.

אבל עכשיו אני בחוץ... אני מודע! ואף אחד לא יכול עליי עכשיו!

אבל אני צריך לעזור... לזיו.. אני חייב לעזור, הוא לא בסדר כל
כך בזמן האחרון, מרגיש רע כל הזמן... טוב... אולי מאוחר
יותר... הוא כבר אבוד...

אבל אני..., אני הצד הטוב שלו... הבריא... החזק, שהוא ככה זרק
אל החלק האפל, בלי אפילו לשמוע מה יש לי להגיד... ככה סתם,
פתאום אני שם...


אני חושב שהכל התחיל כשהוא ברח מהבית...כשהוא היה נער
מתוסכל...

זה אני הייתי... באתי לעזור, הוא סבל... ההורים האלה... דיכאו
אותו כל זמן... וכמה שטויות שהיו להם על העולם.

כל הזמן דיברו ודיברו, על כמה שבחוץ נורא ואיום, אנשים יאנסו
אותך כשתלך לקנות חלב, ישדדו אותך כשתתן נדבה, ימצצו לך את
הדם, ישפילו אותך, ידכאו, ירביצו.

אז הם רצו שהוא יבין... אבל הוא פשוט לא הצליח... אז הם
ויתרו, נעלו את הדלת, והוא פשוט לא יצא מהבית... אני...
השתגעתי, צעקתי כל כך חזק, שישמע, שיתעורר מהקיפאון שלו, איך
הוא לא רואה שהוא תקוע, בתוך הבית המגעיל הזה, ושהם סתם
מכניסים לו שטויות לראש.

והוא שמע אותי, קם, וברח מהבית, השאיר הכל מאחור, ברח לחווה עם
כמה סוסים, ועבד שם, התחבא מהבית, כשאף אחד לא יודע איפה הוא,
בעל החווה, היה מרוצה...

עובד בחינם, רק להאכיל אותו ולתת לו לישון על איזה מיטה והוא
מקבל פועל פשוט, שעושה הרבה דברים, הכל כאילו הסתדר פתאום, הוא
הכיר עולם שונה, עולם של טבע ומרחבים עצומים, ושלווה שלא היתה
לו אף פעם.

לפעמים הוא היה חושב, על הבית, על ההורים שהטעו אותו בכל דבר,
וגרמו לו להבין אחרת בגלל הפחד האדיר שלהם מהעולם בחוץ ועל
המציאות האמיתית, שהוא גילה בעצמו, בדרך לא דרך.


הזמן עבר לו, העונות השתנו, מצבי רוח באו והלכו, געגועים,
הרגשות, ובדידות, הרבה בדידות,

הבוס התחיל להיות קשוח בזמן האחרון, הוא כבר ניצל יותר ויותר
אותו, התיחס ברוע, כפה את רצונו בכח, העליב ופגע,

ושוב אני מוצא את עצמי, צועק עד לשמיים, שיתעורר ויבין ששום
דבר לא עומד לזכותו כרגע, והוא חייב לברוח, לנדוד בשנית, לחפש
לעצמו מקום, שיוכל להמשיך לחיות.


ושוב הוא בורח, עוזב הכל ורץ בכל המהירות, משאיר הרס וזעם
מאחוריו, שהרוח שורקת באוזניים, וקור של חורף חודר לעצמות.


הוא מגיע לכביש, מכוניות במהירות מטורפת ממהרות להגיע, להספיק,
לזרום בנהר אין סופי של תנועה מעלה עשן.

וכך הוא עומד, ננעל מבטו על ציפור, הנחה לה מהמעופה, מסתכלת
בזיזול על הכביש העמוס.

הוא כביכול מבין אותה, קורא את מחשבותיה, מנסה לגרום לה להבין,
שכן... זה כל כך נכון מה שאת חושבת לך... אבל פתאום נעצרת,
מכונית, בחורה עדינה, קוראת לו אליה, והוא ניגש, מהורהר,
מפוחד, ומסוגר בצעמו.

היא שואלת אם הוא צריך להגיע לאנשהו, היא תיקח, אותו, היא
תעזור...
והוא... עולה... ונכנס לזרם התנועה הענק, הלוקח אותו למקום חדש
ולא ידוע.


אני מצטער שאני עוצר ככה... פשוט המצב ניהיה קצת לחוץ פה...
הוא רוצה לקפוץ... זיו... רוצה לקפוץ...הוא עומד פה על החלון,
מתחתיו 30 מטר של מעוף באוויר שבסיומו... אספלט שחור!!

הוא רוצה לסיים את כל זה... מה אני עושה... כשאני צועק... הוא
בורח לא??

אם אני אצעק? הוא יברח למטה, הוא ימות... אני ימות...

לא, לא ,לא אני לא יכול לתת לזה לקראות, אני חייב לעשות מעשה,
אני יודע...

אולי אני אחזור... לאפלה, יכול להיות שעשיתי נזק? אני חוזר...
אולי זה יעזור לו להבין. אני הולך.



מה?... מה קרה לי.? אני לא זוכר כלום? ואיך בכלל הגעתי למצב
הזה שאני רוצה לקפוץ מהבית, מה

מה לעזאזל קרה לי???

אני צריך להירגע... טוב.. אלך לשתות משהו... להתקלח אולי...
נראה כבר...