סובבתי מעט את ברז המים החמים, והמים החלו לזרום, קרים בתחילה,
ואז חמים יותר עד שהיו רותחים ממש. נתתי למים לצרוב את כף
רגלי, התענגתי על הכאב. סגרתי את הפקק, אך מיהרתי לסגור את
הברז גם כן, לא רציתי לעשות אמבטיה. יצקתי מעט סבון נוזלי לכף
ידי ועצמתי את עיני, עברו מספר שנים מאז אוננתי בפעם האחרונה
ללא עזרתם של סרטים פורנוגראפיים. שדי סיליקון ואברי מין
בגדלים מגוחכים, פנטזיות מוכנות מראש, גופות פלאסטיים מזדיינים
על מסך מחשב. התחלתי ללטף את הזין שלי, נותן למחשבות הזימה
לשטוף את כולי. אני רוצה לזיין מישהי כמו שמזיינים זונה, בלי
להתחשב, בלי להרגיש אותה בכלל, אני רוצה לאונן עם הגוף שלה -
ואני רוצה שיכאב לה, אני צריך שהיא תסבול. פתאום חשבתי על
גילה, תמיד חשבתי שהיא דוחה, המבט המטומטם שלה מזכיר פרה, כמו
ילדה מפגרת. נתתי למחשבות לזרום, ראיתי את הגוף שלה מתקמר בכאב
בעודי מכניס את הזין שלי לתחת שלה. תסבלי כלבה, אני אראה לך מה
זה לטנף את העולם שלי עם המבט המטומטם שלך. הזין שלי כבר עמד
לגמרי ומצאתי את עצמי מאונן במרץ, מזיין במחשבותיי בחורה שאף
פעם לא שקלתי אפילו לצאת איתה, ומעולם לא עמדה בסטנדרטים שלי
בשום אופן. היא צרחה, התפתלה, התחננה שאפסיק, אבל מבחינתי, היא
גם הייתה יכולה למות שם על הזין שלי, לפני שגמרתי אפילו
דמיינתי את עצמי מוריד לה סטירה.
פתחתי את הברז שוב, שטפתי את עצמי, רציתי שיהיה לי מה לעשות,
אבל לא היה לי, אז הלכתי לראות טלוויזיה.
כשהייתי בן חמש, התעקשתי ללכת באחד הימים עם העניבה של סבא
לגן, אני זוכר את מבטה של הגננת ואת החיוך על שפתיה שראתה אותי
נכנס בשער, במבט לאחור בוודאי נראיתי מצחיק עם העניבה הגדולה
ממידותי פי כמה. במהלך הבוקר כולו לא הורדתי את העניבה לרגע,
גם לא בארוחה, כיאה לאיש עסקים רציני. לא היו לי חברים רבים
בגן, למעשה, היה לי חבר אחד בלבד, ושמו היה אמיר, אך הוא היה
חולה באותו יום ולכן שיחקתי לבד. עניבתי המהודרת השתלשלה בין
שלבי הסולם עליו טיפסתי, ואחד הילדים תפס אותה בחוזקה ונתלה
עליה. לא יכולתי לנשום, הרגשתי את טיפות האויר האחרונות אוזלות
מריאותי. אני מתגעגע למשהו שלא ראיתי מימי, למקום שלא הייתי בו
אף פעם, לתחושה שלא חשתי מעולם.
השעה הייתה חמש וחצי ביום שישי קיצי, בשבע אוכלים ארוחת ערב
אצל סבתא וסבא. אני מניח שדי קשה לתאר את התחושה המעיקה של
ארוחות במשפחה שלא מחבבת זה את זה למישהו שלא חווה את זה. עם
השנים הפכה החוויה לבלילה של כעס, שנאה, ראיה-מעוותת-לאחור
וצביעות. קשה להישאר מחובר כשאני יושב שם, קשה שלא לשקוע בתוך
כל הרגשות האלה.
אני מדמיין איך הראש שלך יעוף לאחור מן המכה הראשונה, אני לא
אפסיק, עד שלא תשכב בעיסת הדם של עצמך, אגרוף ועוד אגרוף,
משחיתים את הצורה האנושית. אתה תנסה להתנגד, אבל אתה כבר זקן
מדי, ושמן, אתה אולי אפילו תנסה להכות חזרה, וזה יתן לי
לגיטמציה להכות אותך חזק יותר. הייתי רוצה להרוג אותך, בגלל
המבט העמום שבעיניים שלך, בגלל העובדה שאתה עומד מן הצד ונותן
לכל זה להתרחש, תמיד נתת, ותמיד נראית כל כך תמים. כשאנחנו
נפגשים, אנחנו מחליפים חיוכים מנומסים, אומרים שבת-שלום
ומסתכלים בעיניים. כשאנחנו נסובים לשולחן המשפחה, לארוחת ליל
שישי, אני מדמיין איך אני ארצח אותך. תמיד במכות, בידיים
חשופות, אף פעם לא בעזרת כלי נשק, אני רוצה לקחת את הזמן איתך,
להוציא את הנשמה מהגוף שלך, מכה אחרי מכה. אתה שוכב שם, בדמיון
שלי, בשלולית דם, כבר אין לך ממש פרצוף, והבגדים שלך קרועים
וספוגי-דם.
"אני צריך ללכת", אני משנן את המשפט כמנטרה בראשי, "אני צריך
ללכת". אני לא מסוגל לעשות כלום, אני לא מצליח להגיע לשום מקום
בזמן, אני לא מצליח לקום מהמיטה, אני כל כך עייף כל הזמן. אני
ניגש באטיות לארון ומוציא זוג תחתונים, גרביים, חולצה ומכנסים.
לפעמים זה מדהים איך שהמהירות בה אני מתלבש תלויה בכמה שאני
רוצה להיות במקום אליו אני הולך. אני מסיים להתלבש, ויוצא
מהחדר. אני לוקח את מפתחות המכונית מהשולחן הקטן שבסלון, השעה
שבע וחמישה, ביציאתי אני טורק את דלת הבית.
אני מתגעגע לימים שדברים נראו יציבים יותר, זה נראה שפעם דברים
באמת היו כמו שהם נראים ועם השנים הם פשוט הפכו למסובכים יותר
ויותר, כל דבר יחסי ואי אפשר להשען על שום דבר. זה מרגיש כמו
מרדף אחרי תחושת ביטחון שהיתה לי כילד, בשנים של בורות מאושרת,
של שמש ניצחית, מרדף שנדון מראש לכשלון.
חושך. זרקור ספוט מאיר במה שחורה, ומסביב - חושך.
אפילה מוחלטת.
שחקן עירום שוכב על הבמה, כמשותק, צועק בקול שבור,
"אמא? איפה את? אני זקוק לך!"
"אבא? לאן הלכת? אני מפחד!"
"אלוהים? אלוהים, תוציא אותי מכאן." |
