02/10/2001

אתמול בלילה צנחתי אל האינסוף, הכתי בעוצמה בתחתית של התחתית,
הגעתי לסוף שלי, כמעט.
אתמול בלילה קצה נפשי בהבטחות ובסבל, "נפלתי חזק" עד למטה, עד
לקצה התהום העמוקה והשחורה שאומרים שאין לה סוף- אז יש לה,
ועליה בדיוק נפלתי- על הסיום הקשה, הכואב,  כמו יצוק מבטון
שנעוצות בו סכינים חדות, עליו הוטחתי בעוצמה קשה מנשוא, מעצם
תאוצת הנפילה.
זה לקח בדיוק שעתייים, מהרגע שהתחלתי ליפול ועד להגעה הנוראית
לתחתית התהום. שעתיים. ביחס לחיים שלי- שומדבר, ביחס לסבל-
נצח. בעצם זה לקח יותר משעתיים, כי כשהתחילה הנפילה התלולה
למטה כבר הייתי בחצי דרך, ריחפתי לי באצמע התהום, צונחת לאיטי,
צניחה מתונה שהחלה לפני כשבועיים, תהליך של ירידה משפת התהום
ועד לאמצעה, וזה לא הפחיד אותי, כי ירדתי אט אט ובהכרה עצמית
מסויימת, אבל החצי השני של תהליך ההתדרדרות היה בלתי נסבל, לא
צפוי, הזוי.
דבר ראשון אני רוצה להבהיר שהנפילה היתה לתוך התהום של המרה
השחורה שלי, ולא אחרת. מי שמכיר אותי באמת (רק שלושה או ארבעה
אנשים, נדמה לי) יודע שאני בנאדם עם יצרים התאבדותיים חזקים
-בחיי- זה הכל כימיקלים במוח וזה גם תורשתי- דיכאון כמעט כרוני
כמו של אבא שלי בתוספת ילדות עשוקה (או שלא) וכיתה ח' שלקוחה
מסרט איום על סיוט לא נגמר וניצול. אז פור דה רקורד- כשאני
מתכוונת ליפול חזק ולהיות מוטחת ברצפה אני מתכוונת לזה,
מילולית וגם מעבר- להגיע לקצה התהום משמע שאין דרך אחרת חוץ
מלעזוב, לברוח, למות; וכבר ניסיתי פעם, באמת שמקרה עברתי את זה
(סיפור אחר). אז כשאתה מגיע למצב שיש לך רק ברירה אחת - לקחת
את החיים שלך- זה אומר שסיימת ליפול. הנפילה עצמה, אני רק
אבהיר, היא מסע אינסופי (בעצם מסתבר שלא, יש לו אפילו זמן
קצוב- שעתיים), היא סבל איום, הכרה עצמית מזעזעת, ביקורתית. אם
אתה לבד תפורש הנפילה כמונולוג עצמי בלתי אפשרי כמעט, סופי,
ואם אתה בחברת אחר היא תתפרש כשיחה הקשה מכולן, כנה וחסרת
מסכות, שבסיומה גם הצד השני בשיחה מתחיל (או כבר התחיל במהלכה)
ליפול גם הוא. מרה שחורה היא מדבקת, במיוחד כשהאדם שמפיץ אותה
(כמו מין מחלה מבורכת, מיוחלת) הוא טוב במילים, משכנע. זה היה
הדבר הראשון שרציתי להסביר.
הדבר השני הוא שלא הייתי לבדי. בגלל זה זו אפילו לא הייתה
אשמתי. בעצם זו כן. אני יודעת שכן. אולי זו לא אשמתו של איש,
כפי שאמרתי  יש לי אופי כזה והבנאדם שניהל איתי את הדיאלוג היה
לא רק באמצע נפילה גם הוא, אלא היה גם טוב בצורה יוצאת מן הכלל
עם מילים, היה מנסח מדהים, קולע, על כן מהר מאד נגררתי מרצון
אל תוך התהום המאיימת הזו, מהסיבות שלי- ויש הרבה מהן.
השיחה היתה כמו לקוחה מחלום.
היתי סמרטוטה אלסטית וחסרת שיקול דעת. היד נפלה מספספל, נחבטה
במדרכה, כאבה- ולי לא היה אכפת. אפילו לא הרגשתי את זה. האיש
מולי החזיק לי אותה בכוח על מנת שלא תיפול שוב, הרפויה.
קפאתי מקור למרות שני הטרנינגים שמעלי והג'ינס העבה. קפאתי
מקור למרות שעדין קיץ, בערך.
מילמלתי שטויות. דיברתי בלחישה מצמררת על מתמטיקה (פיתגורס,
פרמה, אאוקלידס ומה שבינהם), על טפשות (Ignorance is Bliss),
על אפאתיה (ענבר; וכי לא אכפת לי יותר מכלום), על  ITשל סטיבן
קינג (ביפ-ביפ, ריצ'י) ועל אפקט "הרגל הרזה" של בחורות (שכחו
מזה, אתם לא רוצים לדעת). הזוי לגמרי.
הכי הרבה שתקתי והייתי מפחידה. מפחידה מאד. כאילו הייתי על
טריפ רע, מסוממת או לפחות שיכורה- אבל לא הייתי כך. להיפך.
הייתי פיכחת לגמרי, יותר מדי, כמו שהסופר שאהוב על בן-שיחתי
אמר: Knurd. ככה הייתי, עיניים פקוחות לרווחה, בולעות מצבים
(לא באמת, מטאפורה, במציאות עצמתי עיניי מהעייפות, בגלל הלילה
האיום אצל הבנאדם-שלא-שווה-שיהיה-לי-אכפת-ממנו-כי-
הוא-לא-שם-עלי-כמו-שהוא-אמור-וכמו-שרציתי בלילה לפני), זה היה
כמו סוטול טבעי, טראנס. הבנתי הכל. הכלתי את כל העולם על כל
מגרעותיו- כולן. ושנאתי אנשים. שנאתי הכל. רציתי לעזוב, ללכת,
וכשאני אומרת את זה אני מחפשת מילים יפות יותר למילה
"להתאבד".
כך, כשהכתי בעוצמה בתחתית התהום לא הייתי לבד, ומזלי. האיש
שהיה איתי (מענין אם שמו נגזר בצורה מעוותת מהיותו, אכן, איתי)
אהב אותי והייתי חשובה לו, לא רומנטית אלא הרבה מעבר, והיה לו
אכפת, הוא לא היה מוכן להשאיר אותי לבד למרות שרציתי, כי ידע
שאם ילך אני אעשה דבר מטופש וסופי, שאין ממנו דרך חזרה. הוא לא
עזב אותי עד שלא היה בטוח שאין לי סיכוי לפגוע בעצמי- ואני
מודה לו על כך.
חוסר האונים שלו לנוכח המצב בו הייתי גורם לי עכשיו לרחם עליו
שהכנסתי אותו לתוך הסיטואציה האיומה הזו, אבל בעצם, כשחושבים
על זה, הוא היה בתוכה מלכתחילה, כל הזמן, מתוקף תפקידו כאיש
שיחה ורע אמיתי. הוא היה מדהים, עוזר, תומך וגיבור- בחיי. אני
במקומו לא הייתי מסוגלת להתמודד, ונשברת- וודאי. כזו חלשה
אני.
בכל אופן, הוא נשאר עימי עד אור הבוקר, עד שנרדמתי במיטה שלי,
בחדר שלי (נגררתי אחריו, הוא סחב את הסמרטוט שנקרא הגוף שלי עד
לבית שלי), נרדמתי באמת- ואז הלך, מוטרד, מודאג, חבר.
קמתי בצהריים והייתי בסדר. פגעתי בתחתית ולמדתי בין לילה
להסתדר עימה, לאהוב אותה, לדעת שאין גרוע יותר, ומכאן,
מהתחתית, אפשר רק לנסוק מעלה מעלה, כנראה.
בשביל להיות מאושר (כלומר לעמוד בפסגת ההר ממנה נפרשת התהום
העמוקה לאין שיעור), חייבים ליפול עד הסוף. גם אם אתה בחצי
הדרך למטה ואתה שואף לעלות, עליך לצנוח קודם ורק אז תוכל
להתרומם מעלה. אין דבר כזה לעלות מהאמצע בלי לפגוע לפני בתחתית
הצורבת, הבוחנת.
בעצם אני לא מסכימה עם מה שכרגע כתבתי. בעצם זה לא משנה.
קמתי בנאדם אחר. השתניתי.
אין לי כח לפרט איך, אבל מי שפגש אותי מאז שם לב, וודאי,
לשינוי. בעיני הוא שינוי חיובי. נהייתי חכמה יותר, אדישה יותר
אבל במידה, מצאתי את האיזון הזה שכולם שואפים לו (אולי לא
כולם, אני) בין אכפתיות לאפאתיה.
כל בנאדם דורש תשומת לב שונה, וע"פ מידת החשיבות שלו בעיני-
אני אהיה נכונה להעניק לו אותה. לאלה שאינם משמעותיים בעיני
ואין להם חלק אמיתי בחיים שלי- אין לי כח ואני לא מתכוונת
להשקיע בהם. כלל לא. ואלו שגורמים לי להרגיש נפלא, אלו
שעוזרים, אלו שאזכור (אין הרבה, יש מעט מאד, אז מה), אז להם
אתן את כולי, את חלקי או את כמה שיבקשו. כי הם שווים את זה,
מגיע להם, וגם הם מעניקים לי מעצמם.
כך השתניתי, ואני שמחה באמת ובתמים שלמדתי לשים זין, להגיד
"טובסדר" ולהיות מוכנה שאיקס ייפגע ממשפט וואי שאמרתי במצב זד.
כבר לא מפריע לי. בחיי. אזרוק "FINE" לכל כיוון, יורה כמו
כדורי נחושת, ולא אכפת לי, זה אפילו לא משנה אם פיספסתי או
קלעתי- כי אין לי מטרות ואין לי כוונה לפגוע או להחמיץ, פשוט
אין. ואני שונה.

יש לי כמה דברים להגיד כתוצאה מהלילה של אתמול, שדרך אגב
הזכרון שלי ממנו מעורפל כל כך עד שאני באמת לא זוכרת אותו,
והסיבה היחידה שהיתי מסוגלת לספר מאורעות ממנו היא בזכות
העובדה שבן השיחה שלי סיפר לי, היום, את ההתרחשויות והתגלגלות
השיחה עד לתומה. בחיי ששכחתי. ושוב, מי שמכיר אותי יודע שאחת
המגננות הכי מיוחדת שלי היא העובדה שאני שוכחת כל דבר שאין
ביכולתי להתמודד עימו, לעיתים מבחירה ולעיתים המוח שלי פשוט
מדחיק טבעית כדי שיהיה לי קל יותר. אז יש לי בראש ארבעה משפטים
מאתמול וכל השאר סופר לי בפרטים יחסיים. טוב שאני לא זוכרת.
אז זה מה שיש לי להגיד:
לאיתי- אני אוהבת אותך ומודה לך כל כך. לא רוצה לחשוב מה היה
קורה בלעדיך. לא רוצה לחשוב. אכפת לי ואתה יודע. מיוחד כל כך.
תודה. יהיה בסדר. באמת.
לליאת- בובה שלי, מקווה שתביני מה עובר עליי, בשבילך-כדי
שתביני- הסברתי, בין השאר. אוהבת.
לשני- יודעת שניסית לעזור ולא יכולת. גם את, תתפלאי, אהובה
עליי מאד.
לאלו שאתמול היה לי מהם אכפת והיום כבר כמעט שלא (אתם יודעים
מי אתם)- אין לי משהו מיוחד לומר. תניחו לי. טוב ככה.

היום אני לומדת שוב להיות מאושרת יותר, שלווה יותר; מתחילה שוב
לטפס מעלה, לפסגה.