כשעמדת שם, הסתכלתי עלייך.
אני יודע שלא ראית אותי מסתכל, ובדיוק בגלל זה בחנתי אותך.
הבטתי בך מכף רגל ועד ראש, בחנתי בדקדוק את תווי פנייך המשתנים
לנוכח הדברים שנאמרו - וראיתי איך את בונה לאט לאט את החיוך
הלא מבין שלך.
ראיתי יותר מידי סרטים אמריקאים בכדי להבין שכך אפשר לגלות מה
הרגשות האמיתיים של האדם. מה הרגשות האמיתיים שלי כלפייך.
ככל שהמשכתי להעביר בך את מבטי, התחלתי לחשוב עליה. שוב.
השוותי בין תווי הפנים שלך לתווי הפנים שלה, הגוף שלה שבו כל
כך חשקתי לעומת הגוף שלך, שתמיד טענת שהוא פשרה נוחה מאשר
כלום.
וככל שחשבתי עלייך יותר, הבנתי כמה אני אוהב אותה.
ולאט לאט החל להדהד לי בזכרון אותו הדבר שאמרת לי בלילה, אחרי
שנה שאהיה כלוא בחדר עם מישהי - אהיה חייב להתאהב בה. או לפחות
להתרגל אליה.
עד כמה שהייתי רוצה לחזור לזרועותיה, שהן לא זרועותייך - כך גם
הייתי רוצה להתרגל אלייך.

אולי גם לאהוב אותך בסופו של דבר.