יבוא גל ישטוף אותי איתו בים הכאב,
שמש עטופת כהות תצרוב את עורי.
עצב שמתמוסס בנפשי כמו תרופה,
אעצום עיניים ואישן עד הלילה האחרון שלי.
דם מהול בדמעות על כרית ומיטה,
שפעם הייתה ספוגה בנוזלי אהובים.
עור פצוע, דם נגוע,
מפיגים הרהורי אוהבים.
דמות מתקרבת בצל כבד ושחור,
אחרי מחשבות שהגשימו את עצמן.
אצבע כרותה מדליקה את האור,
שמראה לי את בוא סוף הזמן.
מכתב כתוב בדם תלוי על מקרר,
תפילת אשכבה לכאב וסבל.
אני בוכה ללא דמעות, נחנק,
קורע את חולצתי, מתכונן לאבל.
אולי אימא תנחם אותי עכשיו,
אני עצוב כמו אימא שלא הצליחה.
מחבק אותה מתוך תהום רחוק,
איפה הטוב שלי תמיד הבטיחה?
הייתי שר שיר עם סוף טוב על במה גבוהה,
אבל אני צועק את זה מעל בור עמוק.
עכשיו מאוחר, האור מסונוור,
ומחכה לאותו הגל שייקח אותי רחוק.
רחוק. |