" אקנה לי בית על הים, כי הגיע היום הגדול בחיי " שר לי דני
בטלפון, כשחיוך גדול נסוך על שפתיו, ממשרדו שבקצה המסדרון.
המשרד כולו, משרד רואי חשבון וחיתום "רוזן, דאלל ושות'" היה
אחוז תזזית ממה שעמד לקרות היום.
כבר למעלה משנה וחצי עובד המשרד, על בחינת חברת  "eletron
corp", תאגיד תקשורת שבדי. בדיקת חוסנו הפיננסי. על הנייר
שוויו של תאגיד התקשורת השבדי היה שווה שני מיליארד דולר לפי
דו"חותיו הכספיים, אולם הוא נסחר בבורסת ניו יורק בשווי של
תשעה מיליארד דולר, כלומר צפו לחברה זו עתיד מזהיר. שנה וחצי,
התשה יומיומית של עבודה, ישיבות בארץ על מנת לפענח קצת את
החברה השבדית. לקבל מעט אינפורמציה במה החברה עוסקת, מהם
שוקיה, מי הם לקוחותיה ובכלל על החברה. לאחר מכן פגישות עבודה
לניתוח הממצאים שהתקבלו. החלקים הקשים היו הנסיעות הלא מעטות
לחו"ל בעיקר של השותפים הזוטרים שעבדו על התיק, ואני נמנתי
עליהם, נסיעות עבודה שלעיתים התארכו לחודשי עבודה בשבדיה. שלא
תבינו אותי לא נכון, שבדיה זה מקום נפלא להיות בו, איכות חיים
גבוהה, מהמקומות הנקיים וירוקים בעולם, השבדים הם אנשים
נימוסים, והשבדיות, אח אם רק הייתי רווק אני אומר לכם לא הייתי
רוצה שעסקה זו תגמר. זה לפחות מה שאומרים החברה הרווקים במשרד
וחלק מהנשואים מתלחשים על כך. תמיד חשתי בכל נסיעה געגועים
עזים לרוית אישתי ושני ילדיי תום ושירלי. אולם בתור שותף זוטר
במשרד, שמועמד להתמנות לשותף בכיר תשיעי, ומתמודד על התפקיד עם
עוד שני שותפים זוטרים אחרים לא הייתה לי ברירה אחרת. את
המינוי לביצוע עבודה זו קיבל המשרד מתאגיד טוסירה הקוריאני.
תאגיד טוסירה היה רשת של מאות חברות תקשורת בפריסה בינלאומית
החל מחברות לוויינים, חברות כבלים, ערוצי טלויזיה ארציים,
רשתות רדיו ועוד כל כך הרבה חברות שממש קשה להיזכר אפילו
בחלקם. תאגיד טוסירה התכוון להשתלט על "eletron"   משום שלדעתו
השבדים הצליחו לפתח שיטת שידור אשר שייכת לדור הבא של הצפייה
שבו תהיה אינטראקציה ישירה בין הצופה בטלויזיה לבין יכולתו
לזהות בכל רגע מוצר שנמצא על המסך בידי מנחה מסוים או בידיו של
גיבור בסדרה ולהזמינו ישירות מארץ מוצאו של הפריט וכל זה את
תוך ארבעה ימים. עכשיו תשאלו בצדק מה לתאגידי ענק משבדיה
וקוריאה עם משרד רואי חשבון וחברת חתמות בישראל, ועוד משרד
שאינו נמנה בין חמשת המשרדים הגדולים. משרד "רוזן, דאלל ושות"
מעסיק כמאתיים עובדים בס"הכ ואומנם לא נמנה עם חמשת המשרדים
הגדולים אולם הוא מה שנקרא משרד מומחה. מומחיותו היא בחינת
כדאיות רכישות בינלאומיות וגם לא ממש הזיק שמר יעקב רוזן הקשיש
זה שהקים את המשרד עם מר דוד דאלל ז"ל היה יועצו האישי של מר
צ'וטיו סרה שהוא אביו ז"ל של נשיא טוסירה כיום. סיבה נוספת
להעסקת המשרד, היא שבד"כ כאשר נרקמות עסקאות ענק שמצריכות
בדיקות ארוכות. נהוג לקחת לפרויקטים אלה משרדים ממדינה שלישית
כדי לא לעורר דעת קהל בעיקר בתקשורת המקומית שתביא לספקולציה
על המניות. אני זוכר זה היה לפני שנה וחצי כאשר חזר מר רוזן
מנסיעתו לקוריאה וכינס ישיבת שותפים כללית מיד לאחר שכינס
ישיבת שותפים בכירים. ישיבת שותפים כללית כוללת גם את השותפים
הזוטרים. בפתח הישיבה נאמר לנוכחים שנאמדו בשלושים שותפים כי
הנאמר בישיבה זו הוא סודי לחלוטין לאחר שהובהר נושא הסודיות,
החל מר רוזן לספר על כוונותיו של תאגיד טוסירה לגבי תאגיד
eletron"" ועל חלקנו בבחינת התאגיד השבדי. מר רוזן לא נמנע
מלהזכיר מספר לא מבוטל של פעמים כי פרויקט זה הוא הגדול מעודו
שהמשרד אי פעם לקח ועוד הוסיף מר רוזן כי יהיה זה היום הגדול
בחיים לראות עסקה כזאת יוצאת לפועל. תמורת פרויקט זה יקבל
המשרד שני אחוזים משווי העסקה שנאמדת בשניים עשר מיליארד דולר.
חלקם במזומן חלקם במניות, באופציות ובכל צורה פיננסית אפשרית
אחרת. כדי להפוך זאת גם ליום הגדול בחיינו נהג מר רוזן בהגינות
מרבית כאשר ציין גם את מפת הבונוסים שיוענקו בעקבות הפרויקט
והצלחתו. הרווח שיישאר למשרד לאחר הוצאותיו יחולק  בצורה של
חמישים אחוזים לשותפים הבכירים שלושים ושניים אחוזים לשותפים
הזוטרים למנהלי הצוותים עשרה אחוזים ואפילו את אנשי המזכירות
והמתמחים מר רוזן לא שכח. מאותה ישיבה יצאנו המומים. אני זוכר
כי אני, דני ומיכל ישבנו בארוחת צהריים והבנו שבתור שותפים
זוטרים אנו יכולים להרוויח מעסקה זו כשלושה מיליון דולר כל
אחד, סכום שבהחלט יכול לשנות את סדרי העדיפויות שלנו בחיים,
אני זוכר שתיקה גדולה בארוחה זו. זו הייתה שתיקה יפה כי כל אחד
מאיתנו שקע לתוך דמיון של  שלושה מיליון דולר, לא שאלנו גם
האחד למחשבותיו של השני רק נהנינו מהחיוכים שלנו, אפילו לא
הספקנו לחשוב על הבונוס שיראה כל שותף בכיר בסך של כעשרים
מיליון דולר.
לא כל המשרד הועסק לשם מטרה זו. כמחצית המשרד הועסק ספציפית
למטרה זו והמחצית השנייה הייתה אמורה להספיק גם את עבודתה שלה
וגם את עבודת החצי הראשון שהופנה לטובת המטרה. דני למשל, היה
אחראי על מיזוגים של חברות בארץ ולא היה אכפת לו, שהוא לא חלק
מהפרויקט, עבד הרבה יותר קשה מהרגיל. אולם כל מה שדני ראה מול
עיניו זה את הבונוס והבית שחלם עליו בכניסה לצפון ת"א על הים.
אולי קצת קינא בי ובמיכל על כך שהוא לא נוסע לשבדיה למרות שהיה
רווק מבוקש למדי, ואין לי ספק שהיה מראה לבנות שבדיה מהי ליגה
העל ברווקות.
בכל ישיבה הקפיד מר רוזן, שהיה צלול כבצעירותו, כך נהגו לומר
ותיקי המשרד, לעדכן אותנו בפרטים לגבי העסקה והערכתו לסיכויי
התממשותה, ולא שכח להודיע לכולם תוך הבעה מתמוגגת על פניו איך
נרגיש כולנו ביום הגדול בחיים. ואכן המשרד הפך להיות חדור
מוטיבציה כולם עבדו שעות על גבי שעות, כשעל פני כולם נסוכה
אותה הבעה שליוותה את מר רוזן של צפייה ליום הגדול בחיים. אני
זוכר אפילו את מיכל שלא הייתה בד"כ ידועה בשיחותיה על נושאים
הרי גורל החלה לדבר לאחרונה כאילו נדבקה בווירוס שאפף את
המשרד כולו איך יהיה ביום הגדול בחיים.
באותו יום, שהיתי עם מר רוזן בקוריאה והייתי איתו כשבישר בשיחת
ועידה, למר זאב ולגב' יהלום שותפים בכירים אחרים במשרד, את
אישור את פרטי העסקה כולל הצעתנו לחיתום העסקה. במשרד השתולל
פרץ אדיר של שמחה שהחליף  תקופה ארוכה של ייסורי עבודה מאומצת
למען המטרה. אין לי ספק כי במהלך שבע שנות היכרותי עם מר רוזן,
אלו היו רגעי השיא שזכרתי אצלו, הוא ממש זרח, על פניו היה נסוך
חיוך של ילד שגילה את קסם החיים.
"כן דני היום הגדול הגיע", עניתי לו מן הצד השני של הקו.
"תזהר אני מבטיח להתנחל אצלך בבית על הים" הוספתי במן נימת
צחוק, למרות שגם לי רצו בראש מיני מחשבות על הבונוס. בערב לאחר
כל הפגישות הרשמיות שבהן נחתמה העסקה, הזמין אותי מר רוזן
לארוחת ערב. על אף שהרגשתי תשוש מכל היום הארוך שעבר, פגישות,
הרמות הכוסית והצילומים, לא מסרבים ליו"ר המשרד בו אתה עובד
לארוחת ערב. כשהגעתי למסעדת המלון נראה מר רוזן רענן כאילו זה
עתה התעורר משנת לילה מתוקה, כנראה שעדיין נישא על אדי ההישג
האדיר בו זכינו, משוחח בצחוק עם אחת המלצריות. "ערב טוב",
אמרתי בהתקרבי לשולחן. "הו ערב טוב מאוד יריב", השיב לי בחזרה
מר רוזן. המלצרית הסתובבה והלכה מאיתנו, לאחר כמה רגעים חזרה
עם בקבוק יין צרפתי. "שאטו דה פילה שנת 82 , בציר משובח היה
בשנה זו", הדגיש מר רוזן. ואני כחובב יין שנהנה לשתות טוב
למרות שלא מבין בדקויות, ניסיתי לפתח שיחה עם מר רוזן, "מה היה
מיוחד בשנה זו שהפך את הבציר למשובח" שאלתי, מר רוזן חייך אלי
כמי שנהנה לשמוע את השאלהף "ובכן צעירי, בשנים 77-83 הייתה
בצורת כפור בצרפת. כל שנה הגידולים החלו טוב ואז כחודש לפני כל
בציר החל כפור עז פתאומי שלא היה שייך לחלק זה של העונה ורוב
הגפנים נהרסו או נרקבו. רק זן אחד של ענבים קיבל את הכפור
בצורה מדהימה. הכפור צימק את הפרי על הגפן הקפיא אותו וחיזק את
טעמו. מה שהפך את היין שהפיקו ממנו למשובח בטעמו. מעבר לטעמו
ייחודו היה מיעוט ייצורו משום שבשנים בהם אין בצורת כפור
איכותו של זן זה של ענבים היא מאוד פשוטה ומשמשת בעיקר לייצורם
של יינות עממיים, וגם מאז 83 לא הייתה בצורת כפור בצרפת, אבל
כל שנה ביקבים המסורתיים שותלים עשרה אחוזים של הזן הזה בגפנים
לזכר אותן שנים,  ואולי ליום שתחזור אותה בצורת שתפיק את היין
הנפלא הזה", "אכן סיפורים נפלאים הם צרוף מושלם ליין משובח",
אמרתי תוך כדי לגימה מקצועית, שלמדתי בקורס שרוית הכריחה אותנו
לקחת לגיוון חיינו התרבותיים, לאחר סיבוב של הכוס סביב האף
והרחת ניחוחותיו טעימה של היין ומשחק של היין בחלל הפה סביב
הלשון והחיך כדי לתת להתמזגות בין היין לגוף זמן ואז המבחן
הסופי, מבחן הטעימה שבו כל החושים מנגנים במן סימפוניה משולבת.
"אכן כמו הסיפור כך היין, זה היין הטוב ביותר ששתיתי עד היום",
אמרתיף "לא יכולתי לחשוב על משקה טוב מזה כדי להרים כוסית
להצלחתו של הפרויקט", הוספתי. ולעצמי חשבתי וגם לבונוס של
שלושה מיליון דולר. מר רוזן חייך אלי ואמר: "זהו יין יקר מאוד
לימים מיוחדים מאוד והיום אני מרגיש שקרה משהו מיוחד". לאחר
הארוחה מר רוזן נראה כאילו נחה עליו רוח הנוסטלגיה ואז פנה
אליי: "אתה רואה יריב, מעבר לרווח הנאה שהמשרד הפיק בעקבות
הפרויקט הזה, היום המשרד עולה לליגה של הגדולים, הפכנו מכרישים
ללווייתנים, אלה שקובעים את החוקים. זה ללא ספק היום הגדול
בחיי. לעיתים אני נזכר על צעירותי באושויץ", היסס לרגע מר רוזן
כאילו שוקל את מילותיו, "גם כשאיבדתי את האמון בחיים ניסיתי
לעשות זאת בצורה צלולה, ועל הדרך שהצלחתי לעבור מאז. כשפתחתי
משרד עם שותפי עליו השלום. ולאט לאט עם השנים לראות את המשרד
גדל, מחזק שורשים, צובר לקוחות, מוניטין ומעמד ועד ליום הזה
שבגינו אקבל מושב בחבר המחליטים. היום הגדול בחיים". ראיתי כי
היה יותר קל למר רוזן לדבר על היסטוריית המשרד שהוא חלק ממנו
מאשר על היסטורית עצמו כשהיה שבוי תחת הידע כי הוא מועמד למוות
בכל שנייה שהוא נמצא שם. אבל גם כך זאת הפעם הראשונה שמר רוזן
דיבר אי פעם על השואה. מר רוזן לקח עוד לגימה מהיין והוסיף
"אוקיי מספיק לדבר עליי, אם לא אפסיק עכשיו אוכל להמשיך לדבר
על עצמי כל הלילה. העסקה שנחתמה היום העלתה לי את מצב הרוח".
לאחר עוד לגימה מהיין המשיך "ושתדע לך יריב, לא נעלמה מעיני
ההשקעה הרבה שלך בפרויקט, יכולתך לתקשר עם הצדדים בשלווה תרמה
לא מעט לחתימה. אין ספק שבשנה הבאה כאשר נשב השותפים הבכירים
כדי להחליט מי מהשותפים הזוטרים יהפוך לשותף בכיר, יהיו
לנאמנותך ותפקודך בפרויקט נקודות זכות רבות". "תודה רבה על
מילותיך מר רוזן" השבתי ביראת כבוד לאדם שעומד מאחורי מילים
אלו. וגם חייכתי לשמע דבריו משום ההבטחה שבשתיקה למשרת שותף
בכיר בשנה הקרובה, דבר אחד בטוח, שבמשרד אצלנו כל עוד מר רוזן
בחיים על פיו יישק דבר.
"הייתי אומר שגם הבונוס שמתלווה לפרויקט ישפר לא במעט את
איכות חייך, לא היית אומר שזה היום הגדול בחייך יריב?","בתוך
אותה נינוחות של אותו רגע, אולי שלוש כוסות יין מ"שאטו דה אני
לא זוכר שנת 82" עשו את זה, אולם לא יכולתי יותר לפולחן היום
הגדול בחיים, דבריו פשוט הקפיאו אותי וצימקו אותי על הכסא כמו
אותו ענב קפוא בימי הבצורת ואז פשוט באותו רגע הכל יצא ועניתי
למר רוזן: "אין לי ספק שיום זה הוא גדול בחיי. יום זה ישדרג את
איכות חיי ואני אקבל זאת  בסיפוק רב ובהרבה תודה לך, אולם
בשבילי מר רוזן אין ולא יהיה ספק כי היום הגדול בחיי, יום
ששינה את חיי, היה ביום שישי חודשיים לפני גיל ארבע עשרה", מר
רוזן זז על כיסאן במין אי נוחות מסויימת, ולפני שהספיק לומר
משהו, ואולי משום שזה ישב לי על החזה כבר שנה וחצי, משך 'מצעד
היום הגדול בחיים' במשרד, המשכתי: "תראה באותו יום היה משחק
כדורגל שכונות, בין השכונה שלי, שכונת הניצחון, לבין שכונת
גבעתי. המשחק היה על הזכות להשתמש במגרש הכדורגל שבבית ספר
"ראשונים", שהיה קרוב לשתי השכונות , בימי שישי בין השעות שלוש
לשבע בערב לפני ארוחת הערב. יום שישי יהיה תמיד היום המסורתי
לכדורגל שכונות. זה היום שבו כולם מתאספים ומשחקים לאחר שבוע
עבודה או לימודים כדי להוכיח שהם בכלל כישרונות כדורגל
מבוזבזים. השכונה המנצחת תשתמש במגרש שבבית ספר "ראשונים",
למשך שנה, עד למשחק הבא, והשכונה המפסידה  תאלץ  לצעוד כשעה
לבית ספר "תחכמוני" ולשחק שם. בשבילי הכדורגל היה אהבה הכרחית.
ויחד עם כל שאר החברים בשכונה היינו מתווכחים על כדורגל
ומנתחים את כל המשחקים אשר היו אמורים להערך בארץ, ובאנגליה את
המובחרים שבהם. היינו קוראים את עיתוני ספורט כדי להתעדכן
בנעשה בקבוצות לראות מי ישחק בשבת, ומי נפצע ולא ישחק וע"י כך
משנים את הערכותינו בהתאם. ואז היה מגיע הרגע החשוב ביותר
בשבוע, יום שישי שעה שלוש כשכולם היו נאספים למשחק יום שישי,
שם השחקנים היו באים חשבון על הערכת תוצאות שבוע שעבר וגם לגבי
השבת הקרובה", לקחתי לגימה נוספת מהיין והמשכתי: "תראה מר
רוזן,  בגלל הידע הרב שהיה לי על הקבוצות הייתי מצליח להיות
במרכז העניינים במשך כל השבוע, עד שהיה מגיע יום שישי. מכיוון
שהייתי קצת גמלוני בילדותי וגם אין לי ממש כישרון לשחק כדורגל.
לא הייתי נבחר אף פעם למשחק. ומי שלא היה נבחר לשחק לא היה
חשוב בכלל מה שיש לו לומר. מנחם למשל באמת היה כשרון כדורגל
מבוזבז, אבל לא היה לו מושג קלוש בניתוח ליגות וקבוצות, היה
מקבל ביום שישי במה מרכזית להשמיע את הערכותיו הטיפשיות וכולם
הקשיבו. לפעמים כשהיה חסר שחקן בד"כ שוער היו בוחרים אותי בלית
ברירה, כי גם להיות שוער לא ידעתי להיות. האמת היא  שלא אהבתי
להיות שוער משום שכל הזמן מפוצצים אותך בבעיטות לשער ולפעמים
זה כואב. ומה גם שאין לך סיכוי להרגיש את טעמו של כיבוש שער.
גם לאחר ארוחת הערב כשהייתי יורד לחצר השכונה כדי לשבת עם
כולם, רשמי המשחקים ששוחקו באותו יום היו על שולחן הניתוחים,
וכך הייתי צריך לעבור את הסבל הזה שוב פעם. כך היו ימי שישי
בשבילי, ימים שבהם הכדורגל עולה לראש סולם ההתעניינות, ואני לא
יכולתי להשתתף בחגיגות, ממש שנאתי את היום הזה. הכול התנהל כך
מר רוזן עד לאותו יום שישי הגדול, היום הגדול בחיי. התוצאה
במשחק ששוחק בין השכונות הייתה שוויון אחת כשנשארו עוד אחת
עשרה דקות לסיומו, לפני שיגיע להכרעת המשחק בפנדלים. למרות שלא
שותפתי במשחק ישבתי בחוץ מתוח, קוצץ את הציפורנים בפי, כאילו
אני יושב ביציעי אצטדיון "בלומפילד" ומצפה שקבוצתי תנצח. באותה
דקה תוקל מנחם בגסות מאחור, סובב את קרסולו ונאלץ לפרוש מן
המשחק. בועז שהיה קפטן הקבוצה שלנו הסתכל עליי וסימן לי
להיכנס. זה התאפשר משום שאלכס ומנחם ישבו בחוץ בגלל שנפצעו
במשחק, האחים ערן וגיא נסעו עם הוריהם לביקור משפחתי, וצביקה
הוענש ונשאר בבית. בזמן שנכנסתי למגרש ראיתי כי בועז ומנחם
מסתכלים אחד על השני במן מבט עצוב שסימל תבוסה. ובאמת במשך עשר
דקות היו שחקני שכונת גבעתי קרובים לכיבוש שער שיבטיח להם את
הניצחון. דקה לסיומו של המשחק ראיתי את בועז מצליח לחלץ את
הכדור מקו השער ובשארית כוחותיו מכוון לבעוט את הכדור לכיוון
שערם של גבעתי. מכיוון ששמתי לב לכך לפני שבועז בעט, התחלתי
לרוץ לכיוון שער שכונת גבעתי. באותו רגע הרגשתי כי כל השכונה
עומדת מאחוריי ודוחפת אותי, רק כך אוכל להסביר את מהירות
ריצתי. ראיתי כי הכדור עומד לצלול סמוך לשער ואני הייתי עדיין
קצת רחוק. בזינוק אדיר לפנים כאשר גופי מתוח ומשתפשף ברצפת
האספלט הצלחתי להדביק את הכדור ובקצות אצבעות רגלי לדחוק את
הכדור לשער. צמרמורת עברה בכל גופי. אני זוכר שפשוט קמתי, לרגע
לא שמעתי את צהלות השמחה של חבריי קבוצתי, אני זוכר רק את הטעם
המתוק של השער שהציף את פי ושחלחל לכולי, פשוט קמתי הרמתי את
ידי לשמיים תוך סימון הספרה אחת. רציתי גם לרוץ אולם לא יכולתי
משום השפשוף הגס שחטפתי מהאספלט ומשום שכמעט כל השכונה שכבה
עליי מרוב שימחה. באותו יום הייתי נסיך השכונה, למרות שאימי
לקחה אותי לחדר מיון בבית החולים לקבלת טיפול שכלל שבעה תפרים,
ירדתי לחצר השכונה אחרי ארוחת הערב. וכולם שם דיברו רק על השער
שכבשתי ועל הניצחון האדיר ומשמעותו, ואני לא רציתי שיום זה
ייגמר, רציתי שהרגע הזה יימשך לנצח. לקחתי שאיפה ארוכה מהסיגר
שמר רוזן כיבד אותי בסיום הארוחה והמשכתי: "למזלי הרב יום לאחר
מכן שודר בטלויזיה משחק גמר הגביע האנגלי בין טוטנהאם לארסנל
דקה לסיום המשחק כאשר התוצאה הייתה שוויון אחת. שלח ארצ'י ברוס
מסירה ארוכה לכיוון שער ארסנל וגארי ליניקר חלוצה המצטיין של
טוטנהאם הצליח לאחר ריצה אדירה להדביק את הכדור בקצה רגלו תוך
כדי השתטחות על הדשא ולכבוש שער שהביא את הניצחון והגביע
לטוטנהאם. כך שאחרי אותו משחק הודבק לי שם כינוי שמאוד התגאתי
בו, גארי ליניקר קראו לי בשכונה. וגם בימי שישי לאחר מכן כבר
התחילו לבחור אותי למשחקים. לא בתור שחקן מוכשר אולם בתור שחקן
נשמה. אני זוכר שעד לגיוסי לצבא עדיין קראו לי גארי ליניקר
שחקן נשמה וכל כך אהבתי את זה. זהו מר רוזן, זהו היום הגדול
בחיי עד עתה". מר רוזן התרומם קמעא ואמר: "סיפור מעניין, אבל
כדורגל אף פעם לא הבנתי את זה".
 
שבוע לאחר מכן הוכתרה הנפקתו של התאגיד הממוזג כהצלחה מסחררת,
וגופים פיננסים רבים רצו לקחת חלק בענק החדש. למשרד הגיעו המון
ברכות וזרי פרחים. אפילו הייתה שיחת טלפון שבה בירך שר האוצר
את מר רוזן על תרומתו להסדרים המבניים הכלכליים הגלובליים.
לאחר שלושה חודשים יצאה הודעה מישיבת השותפים הבכירים שברכה את
מיכל על הבחרה לכהונת שותפה בכירה. בשיחה שקיימנו דני ואני
במרפסת ביתו החדש שעל הים, הבנו  כי הגיע זמננו במשרד "רוזן
דאלל ושות, סיכמנו את תנאי פרישתנו מהמשרד, ופתחנו משרד עצמאי
משלנו. הולך לנו די טוב.