חני אברג'ל / מציתה את הדימיון |
אני מביטה בים
ששוטף את כל שרידי הזעם מן העולם...
בחשיכה השקטה
אני מטיילת בין אבנים
את גופי מלווה רוח קרירה...
בשעות שכאלה
העולם כבר לא רוחש
זה הזמן אהבה לבקש...
כלום כבר לא רודף אותי
אני רואה בבירור
כשאני בוערת...
מציתה את הדימיון לחלום...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|