היה מפץ מים גדול, ואז ראינו קיר רטוב עם כמה סימנים מרוחים
עליו, אין לי ספק, משהו היה רשום שם והוא נמחק. "אמא" הוא אמר
לי ואני לא הקשבתי, הסכנה היא תמיד בחוץ, זה אף פעם לא מבפנים,
הוא צריך את העזרה שלי,  אבל לי, לי יש את החיים שלי,  מה אני
צריכה לשרת פה מישהו? הוא קורא לי כשהוא צריך משהו, חוץ מזה
אני על תקן של סמכות כלשהי, ומוזכרת לפעמים בשביל הרשומות.
עכשיו זה הסוף, זה נגמר. "אמא" - הוא קורא לי שוב, שאר האחים
הם ילדים לדוגמא, אחד בגן אחד בבית-ספר, ואחד לא מי יודע מה.
עברו שמועות, אבל אני אחת מהשורה, בלי קשר מיוחד, רק - "אמא
של.."
"אמא" - הוא מנדנד לי, אבל לי לא איכפת, אבא שלהם עזב לפני
שנים, אין כסף ואין פיצויים..
אני לבד במערכה - שלושה בנים, אחד בסמים, ואני בעננים. "אמא!"
הוא מתעצבן, מקלל כמה קללות, שבמצב אחר הוא היה מקבל עליהן את
גמולו, ואחר כך צועק בקול נואש על בית חולים והרוגים...אני
מתעוררת ומשתחררת ממחשבותי. הוא חוזר ואומר, ממלמל משפטים בלתי
הגיוניים. אני מסתכלת עליו ורואה איך התינוק שלי גדל וקיבל על
עצמו אחריות, איך עכשיו ברגע זה הוא נראה כל כך זקוק לאביו
שיגדלו ויקנה לו את כל הליכותיו ונימוסיו של גבר, רק חבל שההוא
הלך.הוא ממשיך לצרוח  משפטים בלתי ברורים, והרוק שלו מתבזבז
כמו הדמעות ששוטפות לו את הפנים. תמיד חשבתי שהוא לא יוכל
לעמוד במצבי לחץ, זאת כי פינקנו אותו כשהיה תינוק, אבל
כשהענינים החלו להסתבך הוא התבגר כה מהר, בלי ששמתי לב ממש.
עכשיו מופעל עליו קצת לחץ והוא חוזר להיות תינוק חסר אחריות
שצריך את אמא שלו. הוא מדבר ומשתולל ואני לבסוף מתחילה להבין
ולקלוט, וזה היה אז כבר ברור.  
איך יכולנו לדעת? איך לא גילינו,למה לא עשינו כלום כשיכולנו,
והשאלות הן תמיד בלשון עבר, ובעתיד - הן לעולם לא ירפו,  והנה
עוד מתז מים על הקיר, והאותיות נמחקות. כמו דם.