נועם היקר שלי. את המונולוג הזה אתה לא תקרא, לא תדע שהוא בכלל
נוצר. אבל אני יושבת פה לבד הלילה וכותבת כדי שלא אשכח שהיית
בחיי וכדי שאדע שהיית ראוי לכל הברה וכל אות שאני מקלידה, כי
את המשפטים הבאים לא אמחק לעולם, לא מפה ולא מהראש שלי.
לפעמים אני נדהמת איך מי שיושב למעלה יודע להוליך אותנו
בשבילים שמיועדים במיוחד לנו, מעביר אותנו תלאות רק כדי שנדע
להעריך את השקט שאחרי. וגם מפגיש אותנו עם אנשים שננצור כל עוד
אנחנו חיים. אתה אחד מהאנשים האלה בשבילי. איתך אני מרגישה
בטוחה ואני יודעת שלא יקרה לי רע.
כל הנסיעות לבסיס, אתה תמיד ספסל אחד מאחוריי, עמוק בשינה כבר
מ-5 דקות אחרי שהתיישבת. ובכל זאת - אתה החברה הכי טובה. גם
כשאתה ישן...
וכשחברויות נשברות ואני באה לבכות לך, אתה יודע לייעץ בצורה
הכי דיפלומטית ואמיתית. ונותן לי את הכיסא הכי נוח להירדם בו
כשאני נשארת עד מאוחר בבסיס.
נראה לי שאתה לא בין כמה היית בסיסי בשבילי כל התקופה הזו
ששירתנו יחד. כמה סמכתי עליך וכמה בטחתי בך. כמה הפכת לחיוני.
ועכשיו אתה טס לך לצד השני של העולם ובכל זאת אני יודעת שאראה
אותך שוב. עוד קרוב לשנה אבוא לבקר ונלך לראות את שאראס
ב-NBA.
נועם, זה לא מכתב פרידה ולא הספד לחברות שנגמרת. זה לא הסוף,
רק הפסקה שנספיק להתגעגע. אז בהצלחה, יקר שלי, תשמור על עצמך
ואל תשכח אותי. אוטוטו אני באה...