הרגע נעלם.
היה פה ואיננו יותר.
הרגע שהעיניים נפגשו
שהלב דפק כמו מטורף
שהשפתיים לחשו בתשוקה
שהגוף בער והכול מסביב לרגע עצר.

הרגע נעלם.
היה פה ואיננו יותר.
הרגע שהמילים זרמו
שהידיים אחזו
שהחיבוק עטף
שהחיוך זרח
האיר את האפלה
ולרגע הכל נראה יותר ברור. צלול.
אך הרגע נעלם.
היה פה ואיננו יותר.

ואין לדעת מתי ישוב.
דמעה קטנה זוחלת לה לאיטה
ואחריה גל שוטף
דמעות ללא קול
כמו הדממה מסביב
כאילו אין אדם נוסף ביקום
רק הירח לוחש דבר מה
והכוכבים בוהים במתרחש,
מנצנצים ובוהקים
קורצים לי חיוך.

ובלב שוכנת לה החרטה.
נועצת בחוזקה
מכאיבה לנשמה
מצחקקת לעצמה ששוב ניצחה.
ושהיא פה. לעד. לנצח.

כי הרגע נעלם.
היה פה ואיננו יותר.
כמוך.
כמו שהיית... ואינך עוד...

ברגע של שתיקה. אתה יושב לבדך.
אני מביטה בך. מנסה לגעת.
ברגע של חוסר אונים. אתה יושב לבדך.
אני מדברת אלייך. אין תשובה.
ואולי איבדתי אותך. אולי כבר מזמן.
ואולי בכלל אף פעם לא היית שלי.

ברגע של ייאוש. אני יושבת לבדי.
אתה אפילו לא מביט בי.
לא נוגע.
לא מדבר.

הכאב בהתגלמותו. מביט. נוגע. זועק.
חי ונושם.