אני מרגישה איך עיניי נעצמות לאט לאט. גופי נרגע, הנוקשות
עוזבת אותי יחד עם השניות האחרונות שלי חיי. אגרופי עוזב את
הנייר שעליו כתובות מילים... מילים שאותן כתבתי לפני שקפצתי.
אני שוכבת במקום שבו הוא שכב. אותה התנוחה. אותו המצב. קפצתי
קומה מתחת לאיפה שהוא קפץ. בעצם, לא ציפיתי למות, לא רציתי,
כמוהו. רק מעט תשומת לב, גם בשבילי, וגם בשבילו.
צרחות מקיפות אותי, בהלה ולחץ. אנשים רצים. אני שומעת דמעות
זולגות על לחיים אנושיות. אני יודעת מה קורה מסביבי. אני יודעת
שבמקום שבו אני ישבתי אז, יושב עכשיו מישהו אחר. אני יודעת
שהוא עוד לא יודע. הוא ישמע בהתחלה שמועות. אז הוא יבוא לבדוק,
ויראה אלונקה, ודם, כל כך הרבה דם.
הכאב עוזב. שלווה איומה תוקפת אותי מכל עבר. אני מרגישה את ידי
זזה בפתאומיות לא מכוונת. כנראה רפלקס. צווחות הקלה קצרות
נשמעות. הם לא קלטו שזה לא כך מזמן. שהם כבר איבדו אותי לעד.
אור נהדר ונפלא מאיר עליי. האור היפה ביותר שראיתי בחיי. הוא
לא מחמם, לא בהיר מידי, אך גם לא חלש מידי. הוא מזכיר לי אור
בוקר במקום עם שלג, כשהשמש עולה מעל להרים, גורמת לשלג לנצנץ,
לקסום. יד חמימה ונעימה אוחזבת בידי בחוזקה, בתקיפות. אני
יודעת מי זה, וחיוך קל עולה על פניי.
"אורלי..." הוא לוחש "איך היה?"
"נעים... מפחיד... כואב... נהדר" אני עונה בלחישה צרודה.
"ידעתי שתבואי... ידעתי שאני לא אשאר לבד... עכשיו את איתי. את
תראי, המוות מצחיק".
אני צוחקת חרישית ומבקשת שיעזור לי לקום. הוא תופס גם את ידי
השנייה, ומקים אותי על רגליי. אני פוקחת את עיניי ומסתכלת על
הפנים שנשמרו בדמיוני. החיוך שלו באמת נהדר.
"בואי, סיימת כאן. תודה לך, אורלי, תודה".
"זה היה גם בשבילי, למעני..."
"שנינו בני 17 עכשיו... בואי, בואי לטייל בכל מקום שאת רוצה,
איתי, לעד..."



[הלוואי שהייתי מצליחה למצוא שם אחר... אבל כל שם שכתבתי במקום
שלי נשמע לא שייך, לא טוב... ולא יכולתי בלי שם בכלל...
תתמודדו. והסיפור לא עליי.]