או רחמים,
רחמים עצמיים,
סורו מדרכי,
אתם הרסניים.
את חיי מחשיכים.
מדוע אני?
הרי אני בדיוק כמו כל האנשים האחרים.
אתם צוחקים?
אמנם כעת אני רק צל של אותם אנשים,
רסיסי אדם מהלכים
אך אני עוד אמצא את כל אבדותיי,
אשיב לי את אמונותיי, עקרונותיי, ערכיי,
חיי,
כשאגיע אליי.

או רחמים,
זה הגורל שלא נותן לי מנוח,
גזל לי כל כך הרבה שנים,
גרם לי הרבה כאבים,
משברים נפשיים במרוצת החיים,
פעם היו לי עקרונות היו לי ערכים ואמונות.
פעם לא הכל היה חלול ומלא רק בכם רחמים,
פעם היה לי דבר מה אי שם עמוק בפנים.
פעם ימיי לא היו קודרים. אלא מוארים ושמחים.
פעם היו לי חיים.

איך נתתי לכם רחמים
את המפתח לתוכי?
מדוע נפלתי והרסתי את עצמי?
לא היה זה הגורל אשר רמס אותי,
אלה היו רגליי אשר רמסו בכל כוחי את "האני" שלי.


ועכשיו,
איננני מאושרת,
כולי מצולקת,
צלקות נפשיות אשר מכערות את נשמתי,
את ליבי,
את כולי.
צלקות שתמיד יישארו חרוטות בתוך תוכי
אשר נוצרו על ידי.

הרי זאת תגובתי שלי ששרפה את עורי,
שגרדה את פצעיי,
שכלתה את נשימותיי.
כן, כן רחמים, זה לא אנשים אחרים,
זה לא הגורל,
זה אני,
אנוכי,
לבדי,
שהרסתי את עצמי,
נכנסתי לתוכי והבערתי את כולי.
כל זה נעשה על ידי,
כל הכוח הוא של תגובתי שלי.

הרסתי
וכעת אני בונה את חיי,
אותי,
אני,
לא אתם רחמים, לא הגורל
ולא אנשים אחרים.
הכל תלוי בי
וכעת אני בוחרת לשוב לחיים.
לצאת למסע בחיפוש אחר עצמי
ואולי כשאשיב אותי לתוכי
יהיה בכוחי לרפא את כל מכאוביי
ואולי אז יגלידו כל פצעיי,
אולי.

אולי אוכל לעוף שוב,
ארגיש,
אחווה את תחושת הפחד פעם נוספת,
אולי אחיה ולא אהיה גופה מהלכת,
נשמה חלולה סוררת.
אלא אדם בעל תובנות
שהחכים במהלך מרוצת החיים.
אדם אשר שמר על אופיו למרות התנאים ההרסניים.
אדם שלא סולד מעצמו,
אלא מעריך כל חלק הקים בו.
אדם חכם וטוב.
סלמנדרה אנושית
ולא זנב המהלך לו ללא פנים,
אי שם בשאול שבין המוות לחיים.